יום ראשון, מרץ 9, 2025 | ט׳ באדר ה׳תשפ״ה
לארכיון NRG
user
user

שלמה פיוטרקובסקי

כתב ופרשן משפטי

נאום סמוטריץ': דור אוסלו לא שוכח ולא סולח

נאום סמוטריץ' בכנסת ביטא את המיית הלב הכבושה של הנוער הציוני־דתי בעידן הפיגועים הנוראים והשנאה של ממשלת רבין־פרס לימין

נאומו של יו"ר מפלגת הציונות הדתית בצלאל סמוטריץ' בישיבת הזיכרון לרבין בכנסת לא שימח אותי. כשהקשבתי לו זעתי באי נוחות, במחשבה שלא זו ההזדמנות המתאימה לומר את הדברים. אך לצד זאת חשתי גם שחלק מהדברים שאמר כאילו יצאו מפי. פה של דור נערים שמאז כבר בגרו והיו לאנשים, אך לא שוכחים; נערים שהפגינו בכיכרות, בצמתים ובחסימות הכבישים, שגדלו בצל הפיגועים הנוראים, שזוכרים ממש כמו אתמול את הלילה של הרצח הנורא וכואבים אותו, אך בנפשם צרובה גם האצבע המאשימה שהופנתה לכיוונם בתוך שעות.

אני בן גילו של סמוטריץ'; שנינו ילידי שנת 1980. בזמן הרצח היינו נערים בני 15, שכנים לשעבר בבית־אל. כשרבין עלה לשלטון שלוש שנים קודם לכן עוד היינו ילדים, אך בתוך שלוש שנים עולמנו התהפך על פניו: שבירת הטאבו הישראלי על מגעים עם אש"ף, הסכמי אוסלו א' וב', מאות מחבלים שהגיעו אל סף דלתנו, ונהרות של דם ששטפו את הארץ שאהבנו.

ואלה אכן היו נהרות. גם אותנו, שגדלנו בצל האינתיפאדה הראשונה וידענו כבר מהם פיגועים, שהלכנו להלוויות ושהכרנו נרצחים, דבר לא הכין לשנים הנוראות ההן, 1992 עד 1996. לא לפיצוצים העמומים, לא ליללות האמבולנסים השועטים, לא לתמונות הזוועה של האוטובוסים המרוטשים ולא למסגרות השחורות ובהן שמות ופנים. פיגוע מכונית התופת בעפולה, הפיגוע בקו 5 בלב תל־אביב, הפיגוע הכפול בצומת בית ליד, הפיגוע בחניון בנייני האומה, פיגוע התופת בצומת כפר־דרום, הפיגוע בקו 26 בשכונת רמות־אשכול בירושלים ועוד ועוד, היו חלק בלתי נפרד מהוויית נעורינו. כששר החוץ שמעון פרס אמר על שני מטיילים ישראלים שנרצחו ב־1993 בוואדי קלט שהם "נפלו במערכה על השלום", חשנו שדמנו הותר.

לכן יצאנו להפגין ולמחות. ולא נכחד, המחאות היו סוערות מאוד. הסיסמאות שנכתבו היו קשות, הזעקות שיצאו מנהמת הלב היו מרות (אף שבמבט לאחור לא קשות ומרות יותר מאלו שנשמעו אך לפני פחות משנתיים בהפגנות בירושלים מול מעון ראש הממשלה). ייחלנו להפלתה של הממשלה. דרשנו את הפסקת "תהליך השלום" המטורף שהפך לנגד עינינו למערבולת של דם ואש ותמרות עשן. צעקנו ובכינו גם כשקראו לנו "פרופלורים", קראנו קריאות רמות גם כשטענו שאנחנו רק שני אחוזים מהעם, ולא שתקנו גם כשהיו מי שרצו בכל ליבם לסתום לנו את הפה. אבל לא הסתנו, לא היינו אלימים, ובטח לא רצחנו את רבין.

רבין היה מנהיג מחנה – סמל בחייו, סמל ענק במיוחד במותו. שעות ספורות לאחר הרצח נכתבה ועוצבה בידי דוד טרטקובר הכרזה "לא נשכח ולא נסלח", שביטאה את המיית הלב של המחנה שרבין היה מנהיגו. אך מי ששילמו את מחיר שכתוב ההיסטוריה היינו אנחנו. ספגנו את הגידופים ברחובות ואת ההשמצות בתקשורת, הואשמנו ברצח או לפחות ביצירת האווירה שהובילה אליו, ושנים רבות גם שתקנו. לעיתים העזנו להכחיש בשפה רפה, במקרים אחרים העדפנו פשוט לשתוק ולהבליג. למען השלום הפנימי, למען אחדות העם, הנחנו לצד אחד של המפה לספר את ההיסטוריה בדרכו, להאשים אותנו ברצח רבין, ברצח השלום, ברצח כל מה שמדינת ישראל עמדה כביכול להיות ולעולם כבר לא תהיה. העתיד הוורוד האפשרי תחת הנהגתו של רבין, שלכאורה גדענו, הלך וקיבל במשך השנים ממדים מיתיים, מין אגדה מופלאה, ואנחנו היינו למחריביה.

את השקר הזה, שקר גדיעת החלום, אנחנו כבר לא מוכנים לשאת יותר. אנחנו רוצים לספר את הסיפור במלואו. להזכיר מדוע יצאנו לרחובות, למה זעקנו זעקות מרות נגד רבין, פרס וכל חבורת אוסלו, לשאול מי היו אלו שבאמת הסיתו ולא רק קראו מנהמת ליבם. לא להותיר את ההפגנות ואת הרצח המתועב עצמו כמין אירוע מנותק, חסר הקשר ונטול מסגרת. נמאס לנו. הפסקנו לשתוק. וכן, לא אנחנו רצחנו את רבין. הגיעה העת שנאמר זאת בקול צלול וברור/

כתבות קשורות

הידיעה הבאה

כתבות אחרונות באתר

Welcome Back!

Login to your account below

Retrieve your password

Please enter your username or email address to reset your password.