סיגל צ'אטה – התעתיק האמריקני של שם המשפחה הישראלי שטח – ככל הנראה לא תהיה התובעת הראשית של נבדה, לפחות לא בסבב הבחירות הזה. ספירת הקולות במדינה טרם הסתיימה, אך אחרי קליטת כ־80 אחוזים מהם היא מפגרת אחרי המתמודד שמולה – התובע הכללי הדמוקרטי המכהן אהרן פורד – בכ־5 אחוזים. אבל גם בלי שתזכה בתפקיד החשוב, מהבכירים בממשל המדינתי, שווה להקשיב לה.
היא ישראלית – ממש לא לשעבר, אם תשאלו אותה – שנולדה בכפר־סבא וירדה עם משפחתה לארה"ב אחרי שסיימה את לימודי התיכון ב־1989. בשיחתי איתה במשרדה באחד מפרוורי לאס־וגאס פתחה צ'אטה צוהר לקבוצה שלא מדברים עליה כמעט: הישראלים האמריקנים. איכשהו, כמעט מיליון אנשים כמותה – שלא חיים בישראל מצד אחד, אבל ברובם גם לא מרגישים שייכים ליהדות אמריקה – נופלים בין הכיסאות. התקשורת כמעט ולא מפנה להם קשב.
סיפורה דומה לזה של ישראלים אחרים שעשו חיל בארה"ב: היא למדה משפטים באוניברסיטה בפנסילבניה, ואז חזרה לקהילה הישראלית בווגאס, שמנתה בימים ההם כאלפיים איש וכיום כ־12 אלף. היא נישאה ליהודי מהקהילה הסורית, נולדו להם שני ילדים – יוני ויסמין, והיא התגרשה, אבל המשיכה לגור בווגאס. במהרה התברגה לצמרת עורכי הדין בעיר. המשרד שלה פעיל כבר עשרים שנה.
איך קופצים מכאן לפוליטיקה? "כשהתרחשו סגרי הקורונה", מספרת צ'אטה, "הייתי זו שהגישה את כל התביעות נגד המושל הדמוקרטי. זה היה קודם כול אידיאולוגי. הוא סגר את כל בתי הכנסת והכנסיות והמשיך לסגור אותם גם כשהחליט לפתוח את בתי הקזינו. מבחינתי זה היה בלתי נסבל ולא חוקתי. הגשתי תביעה בשם אחת הכנסיות בעיר, הגענו לבית משפט פדרלי בסן־פרנסיסקו, וזכינו. המושל נאלץ לפתוח את בתי התפילה של כל הדתות".
הניצחון העלה את צ'אטה לכותרות המקומיות בנבדה, ואז הגיעה הצעה מהמפלגה הרפובליקנית: "יו"ר המפלגה במדינה שלנו פנה אליי וביקש שאתמודד מול התובע הכללי המכהן, הדמוקרט אהרן פורד. התביעות שהגשתי היו גם נגדו, כבעל תפקיד חשוב בממשל של נבדה, והרפובליקנים ראו כאן אפשרות לשינוי. אחרי התלבטויות רבות שנמשכו כמה שבועות, רובן מול המשפחה והילדים, החלטתי להתמודד".
בבחירות המקדימות של המפלגה הרפובליקנית ניצחה צ'אטה את יריבתה, שהובילה בסקרים, ואז החל הקרב האמיתי מול התובע הכללי המכהן. ברשתות הופיעו לא מעט הכפשות נגדה – היא נתפסת שם כמי שתכלא נשים שיעשו הפלה. זהו חלק מקמפיין כלל־ארצי שפיתחו הדמוקרטים כדי להעיר את בוחריהם, בעקבות פסק הדין שנתן בקיץ בית המשפט העליון בארה"ב: הזכות להפלה כבר לא חוקתית והיא חוזרת להחלטת כל מדינה ומדינה.
כשאני שואל את צ'אטה מדוע התביעה שהגישה נגד המושל לא הייתה מטעם בית כנסת, היא מתחילה באופן מנומס ואז עוברת להתקפה חזיתית על יהדות אמריקה: "האמת היא שהקהילה היהודית לא רצתה להתערב בזה. אני לא יודעת אם בגלל פחד מאנטישמיות או משהו אחר, אבל העובדה היא שהם לא רצו. ובכל מקרה, אני לא מרגישה יהודייה אמריקנית. רוב הישראלים כאן רפובליקנים, ורוב היהודים דמוקרטים. תמיד הבדלתי. אני מגדירה את עצמי ישראלית־אמריקנית.
"לצערי, יהדות אמריקה מסתכלת על הישראלים מזווית מאוד מתנשאת. כשאני עומדת בפני קבוצה ומציגים אותי כיהודייה אני מתקנת ואומרת שאני ישראלית־אמריקנית, ומאוד גאה בהגדרה הזו. אני בשום פנים ואופן לא מקבלת את ההתנשאות הזו מצידם. זה ממש מגעיל. אני גם לא מתערבבת בהם יותר מדי, וגם במערכת הבחירות לא עשיתי שום צעד כדי לקבל את הקול שלהם. הוא לא מעניין אותי, בגלל ההתנשאות הזו.
"ואגב, זה לא קשור רק לחילוקי דעות פוליטיים. נכון שזו הכללה אבל אני אעשה אותה: הם מאוד בכיינים, מתעניינים רק באנטישמיות, ומצביעים לדמוקרטים, שהם בעד הסכמי הגרעין עם איראן, לדוגמה, שהם מאוד לא טובים למדינת ישראל. היהודים מתעניינים רק בעצמם. זה תמיד היה כך ולצערי תמיד יהיה. לעולם לא אצליח להבין איך הם מצביעים באחוזים גבוהים כל כך לאנשים שמוכנים מחר בבוקר להזיק לישראל. זאת המציאות של הדמוקרטים היהודים.
"שאלו אותי הרבה פעמים למה היהודים דמוקרטים ברובם, והתשובה שלי היא שקיומה של ישראל פשוט לא מעניין אותם. אנחנו, הישראלים, יודעים ומבינים שמדובר במאבק על קיומו של העם היהודי. הם חושבים שילכו לערב גאלה, ישלמו 250 דולר ויצילו בכך את מדינת ישראל, אבל זה לא עובד ככה. יש פוליטיקה, והדמוקרטים בעייתיים מהבחינה הזו. אף פעם לא אשתמש במונחים כמו 'הגדה המערבית' או 'השטחים הכבושים', אלא תמיד 'יהודה ושומרון', ובכל פעם שאני שומעת אנשים שמשתמשים במושגים האלה אני מתקנת אותם, לא משנה אם הם יהודים או גויים. אני באמת לא מבינה איך יהודים יכולים לקרוא למקומות האלה כבושים".
הסטטיסטיקות לא ברורות, אבל יש חוקרים שטוענים שבעיית ההתבוללות בקרב ילדי הדור השני והשלישי של הישראלים־אמריקנים היא חמורה ביותר, אפילו מעבר לבעיה המקבילה בקרב הרפורמים והיהודים שרואים בעצמם "בלתי משויכים" לזרם דתי. "יש המון התבוללות", מודה צ'אטה, "זה נכון וזו בעיה קשה. אנחנו מנסים לשמור על הזהות הישראלית שלנו – למשל, הילדים שלי הולכים לצופים. התשובה שלי היא שהזהות ושמירתה תלויות בראש ובראשונה בבית שהילד גדל בו. מעבר למתן שמות ישראליים, אני מקפידה שילדיי תמיד יגידו שהם ישראלים־אמריקנים. אי אפשר לדעת מה יהיה בהמשך, אבל אני משוכנעת שהדבר תלוי בחינוך שנעניק לילדינו".
