השמאל המובס בבחירות הלך על חשבון הנפש הקל ביותר, הטקטי. ההפסד נובע, כביכול, מכך שהעבודה לא התמזגה עם מרצ, המפלגות הערביות התפצלו, ומעט מדי ממפלגות הגוש חתמו ביניהן הסכמי עודפים. ואיש לא שואל: לפני שלושים שנה בדיוק, עם הקמת ממשלת רבין, קיבלו העבודה ומרצ יחד 56 מנדטים; והיום, גם אם כל הטעויות הטקטיות היו נמנעות, הן היו מקבלות יחד 9-8 מנדטים לכל היותר.
זו קריסה מתמשכת, והטעויות שהביאו לה רבות מספור: הבוז לעמדות הימין ולאנשיו בעולמות התרבות, האקדמיה והתקשורת; ההכללה הגורפת כלפי המתנחלים והציונות הדתית כאשר מי מאנשיהם ביצע מעשה שלא ייעשה; הפגיעה האנושה בזכויות הדמוקרטיות של רבים ממתנגדי ההתנתקות; ומעל הכול: הדבקות בקונספציית החלוקה הטריטוריאלית, אף שהלכה לעולמה פעמיים – הן באינתיפאדה השנייה, והן ברצועת עזה שאחרי ההתנתקות. ובמבט קרוב יותר: ההתעלמות מהמשמעות הקשה של הפוגרומים בערים המעורבות לפני כשנה וחצי, והניסיון לדבוק פוליטית לא רק בנציג ערבי אמיץ וראוי כמו מנסור עבאס, אלא בתומכי טרור מובהקים כמו עאידה תומא סלימאן ומפלגת בל"ד.
התיקון הנדרש לכל אלה הוא מאמץ להוכיח שיוניות מדינית ותפיסת עולם ליברלית יכולות וחייבות ללכת יחד עם ניציות ביטחונית, פעולה לצדק חברתי ודבקות בזהות יהודית. בלי אלה, השמאל הישראלי יהיה היפוכו של יאיר לפיד: מפלגת אין עתיד.
אבל צריך להודות שחשבון הנפש הנדרש מהשמאל הוא כאין וכאפס לעומת זה הנדרש מהימין, אף שהוא ניצח בבחירות. ההקצנה ימינה אכן יכולה להיות מוסברת בגלי הטרור הפוקדים אותנו בעשורים האחרונים. אבל כאן מתבקשת השאלה: למה באו עלינו גלי הטרור האלה? תשובה: הם דרכו המאוד מכוערת, אבל למרבה הצער מאוד מקובלת, של כמעט כל עם הנלחם על עצמאותו. איך אמר אהוד ברק, לא בדיוק שמאלני צמחוני: אם הייתי במקומם, הייתי עושה את אותו הדבר. כשנשלטנו בידי הבריטים, גם אנחנו לא הסתפקנו במתנות החומריות שהם הרעיפו על היישוב, אלא נלחמנו לעצמאות. נכון, רוב הזמן גם היו לנו כללי משחק מוסריים הרבה יותר – לפגוע בסמלי שלטון ולא באזרחים תמימים – אבל כלפי סמלי השלטון גם אנחנו ידענו להילחם בעוז.
ממעוף הציפור של 55 שנות שלטון ישראלי בשטחים, התמונה התהליכית נראית ברורה: ב־1967 הייתה לנו ממשלה מתונה, שזה לא מכבר ביטלה את הממשל הצבאי על ערביי ישראל; נציגי הציונות הדתית שפעלו בה היו בין השרים היוניים והמתונים ביותר, ובג"ץ היה יכול לשמור על זכויות אזרח מרכזיות, כמו חופש העיתונות, גם בלי צורך להסתמך על חוק יסוד המגן על כבוד האדם וחירותו. אחרי 55 שנים, הטרור הוא עניין יומיומי, והוא מזמין בתהליך כמעט דטרמיניסטי את החמרת היד הקשה כלפי חוץ, ואת ריסון הגורמים הליברליים (ארגוני זכויות, בית המשפט) מבפנים. הנה שאלה שהטרידה את מנוחתי השבוע: אילו ידע חנן פורת, הראשון שהוביל את חידוש ההתיישבות היהודית ביו"ש, שמחירה אחרי 55 שנה יהיה בן־גביר כשר לביטחון הפנים, ואיום משמעותי לריסוק מערכת זכויות האדם בישראל, האם היה ממשיך במהלך? לגבי פורת אני לא יודע. אבל אחד משותפיו הבכירים, הרב יהודה עמיטל, נתן את תשובתו השלילית כבר לפני שנים רבות.
והנה עוד מחשבה טורדנית: איך התגבר גל הטרור דווקא ככל שקרבו הבחירות? האם הטרוריסטים לא הבינו שזה רק יחזק את הימין הקיצוני שלנו? התשובה הסבירה: זה בדיוק מה שהם רצו. הם רצו ורוצים להכניס אותנו למערבולת אינסופית של הקצנה מצידם, ומצידנו, וחוזר חלילה, עד שישיגו עימות פנימי קשה בישראל, או בידוד מדיני חריף, או את שניהם יחד.
ישעיהו ליבוביץ' הזהיר בשעתו מפני מדינת שב"כ. הוא לא חשב שהסתמכות על השב"כ תהיה בלתי מוסרית בתנאי טרור. אדרבה, הוא ידע שהטרור, שיהיה תוצאה בלתי נמנעת של השליטה הצבאית במיליוני פלסטינים נטולי אזרחות, יצריך את התגברות היד הקשה כלפי חוץ וכלפי פנים. בדיוק משום כך הוא רצה להזהיר אותנו שלא נעלה מלכתחילה על המסלול הזה. עדיין לא מאוחר לרדת ממנו.
