כחודשיים עברו מאז שמשטרת הצניעות האיראנית רצחה את מהסא אמיני, אזרחית איראן בת המיעוט הכורדי השוכן בצפון מערב המדינה, צמוד לכורדיסטן העיראקית והחבל האח שבתורכיה. כל "אשמתה" של אמיני הייתה תלתל שבצבץ לו אל מחוץ לכיסוי הראש שגברות באיראן חייבות לעטותו כל אימת שהן שוהות במרחב הציבורי.
מיד אחרי הרצח שאירע ב-16 בספטמבר השנה פרצו באזור הכורדי הפגנות נגד המשטר והמרכיב האתני שיחק בהן תפקיד חשוב: גל ההפגנות לא היה רק מחאה על רצח בגלל התלתל, אלא גם בגלל שמהסא הייתה כורדית. דיכוי הכורדים – כמו גם דיכוי המיעוטים הלא פרסיים האחרים באיראן – הוא דבר קבוע ומהווה מקור קבוע לחיכוכים אלימים בין השלטון והמיעוטים.
ההפגנות לא נשארו באזור הכורדי אלא התפשטו כמו אש בשדה קוצים יבשים אל כל חלקי המדינה באמצעות המדיה החברתית. נשים ונערות זרמו לרחובות בכל רחבי איראן תוך שהן חושפות את שער ראשיהן ומנופפות בחיג'אב בידיהן כדגל מחאה נגד החובה לחבשו. חלקן אף הצטלמו כשהן משליכות את כיסוי הראש למדורת אש. הצעקות שהן השמיעו הכילו לרוב סיסמא אחת: "מרכ בר דיקטטור" – "המוות לדיקטטור" – כשהכוונה לח'אמינאי, המנהיג העליון של איראן.
עם הנשים יצאו גם בחורים בסביבות גיל 20, סטודנטים ועובדים, שהזדהו עם מאבק הנשים. גם גברים אינם חשים חרות באיראן, בעיקר בשל האיסורים על התנהגות חופשית בין מגדרים, וגם להם יש תחושות קשות של דיכוי. את מדורת הזעם מלבה השחיתות השלטונית במדינה והמצב הכלכלי הגרוע של האוכלוסייה בשל הסנקציות, הבצורת המתמשכת והשפעת תקופת הקורונה.
ההפגנות מקיפות מאות ערים ועיירות בכל רחבי המדינה, ובאזורי המיעוטים הגדולים – הבלוצ'ים, הערבים-האחוואזים, הכורדים, האזרים, התורכמנים, הלורים ועוד – נשאו ההפגנות אופי ספרטיסטי השואף לא רק להפיל את שלטון המולות אלא גם לפרק את המדינה המלאכותית, רבת הלאומים, הזו ולהקים מדינות לאום נפרדות על חורבותיה.
מספר המפגינים לרוב איננו עולה על מאות או אלפים בודדים, שכן לא כל חלקי האוכלוסייה לוקחים בהן חלק. עם זאת, בטהרן הייתה כבר שביתה כללית אחת ששיתקה את כל העיר. סקטור עובדי המפעלים הפטרוכימיים באזור הערבי של איראן, אחוואז, גם הוא שבת בחלק מהתקופה.
בחבל בלוצ'יסטן (דרום מזרח איראן) בעל האוכלוסייה הסונית היו התנגשויות דמים בין האוכלוסייה וכוחות הביטחון, ואירועי הדמים נמשכים בעצימות נמוכה. התנגשויות חמושות היו גם בחבלים הכורדי והערבי.
במקומות רבים תקפו המפגינים תחנות משטרה ובסיסי בסיג', צבא ומשמרות המהפכה, ואילו בניין משה"מ בעיר אחוואז פוצץ ונהרס על יושביו. מטרה קבועה לאש המפגינים הן תמונות ענק של ח'אמינאי וקאסם סולמאני המוצבות ברחובות.
בשבועיים הראשונים של נובמבר החלה תופעת התנכלות לאנשי דת הפוסעים ברחובות: צעירים מעיפים מעל ראשי אנשי דת את המצנפות וגורמים להם בושה גדולה לעיני המצלמות והתקשורת החברתית. התופעה הזו מבטאת היטב את שנאת הצעירים לכל מה שמסמל את הדת שבראייתם היא מקור הדיכוי ומטרתו.
למרות שעד עכשיו נהרגו מאות מפגינים, נפצעו אלפים ונעצרו עשרות אלפים, כשמביטים בסרטונים הרבים היוצאים מההפגנות נגד השלטון והחיג'אב מתקבל רושם חזק שהציבור חדל לפחוד מהשלטון וממנגנוני הביטחון שלו. תחושת היחד של המפגינים גורמת להם להרגיש מוגנים, והעובדה שהם נלחמים למען מטרה קדושה – חרות – מקנה להם תחושה שכדאי לסבול בשביל מטרה זו.
בניגוד לסבבי האלימות הקודמים, הסבב הנוכחי זוכה לתהודה בינלאומית רחבה. הפגנות נגד הדיכוי באיראן מתנהלות בערים רבות בעולם, וממשלות רבות מוציאות גינויים חריפים נגד השלטון בה. אפילו רוברט מאלי, הנושא ונותן האמריקני עם האיראנים בסוגיית הגרעין, גינה בחריפות את התנהגות המשטר והפנה אליו איומים. התהודה הבינלאומית והתגובות בעולם מעודדות את המורדים והמפגינים ונוטעות בהם תקווה שהפעם הם יצליחו.
השלטון עדיין לא קורס, אבל אפשר לזהות בו בקיעים: עשרות אנשי ביטחון הודיעו מול המצלמות – חלקם בפנים גלויות – על נטישת השלטון ומעבר לצד המורדים. אנשי שלטון מבריחים לחוץ לארץ – בעיקר לעיר בודרום שבתורכיה – את בני משפחותיהם יחד עם מזוודות מלאות בכסף מזומן. בימים האחרונים הורידה מנהלת משמרות המהפכה הוראה לכוחות הנמצאים לאורך גבולות המדינה למנוע בריחת אנשים והברחתם אל מחוץ למדינה.
היו דיווחים על התנגשות בין משמרות המהפכה והצבא ליד העיר שיראז שבמערב איראן, מפני שמשמרות המהפכה דרשו מהצבא לפזר בכוח הפגנה בעיר והצבא סירב לבצע את ההוראה. בגלל הקשיים שהשלטון נתקל בהם בשל סירוב אנשי ביטחון לפעול נגד המורדים, ביקש השלטון תגבורת של לוחמים מחיזבאללה בלבנון, חיזבאללה העיראקי, ומתנדבים מסוריה ומאפגניסטן, שתפקידם לירות לתוך הפגנות כדי לגרום אבידות למורדים בשלטון.
הבעיה הגדולה של המרד היא שאין לו הנהגה מקובלת. רזא שאה, בנו של השאה הקודם, איננו מגלה סימני מנהיגות ועד עתה לא הציב את עצמו כאלטרנטיבה לשלטון האייתוללות. יש מנהיגים מקומיים, בעיקר בקרב העמים הלא פרסיים, אבל יש ביניהם וויכוחים ומריבות על כל נושא למעט המאבק בשלטון. יש בהם איסלאמיסטים, ליברלים, קומוניסטים, לאומיים, שבטיים וזה לא סוף הרשימה. חלקם נחשד בשיתוף פעולה עם השלטון, ורמת האמון בין מנהיגי הקבוצות הנאבקות בשלטון איננה גבוהה.
למורדים אין גם מטרה משותפת: המורדים הפרסים רוצים לסלק את השלטון אבל רוצים לשמר את המדינה בשלמותה, כלומר להמשיך ולנצל כלכלית את הנפט של אחוואז ואת אוצרות הטבע בחבלים האחרים. בקרב המיעוטים הלא פרסיים יש מי ששואף לפרק את איראן ולהקים מדינות אתניות ריבוניות על חורבותיה ויש מי שרוצה לשמר את המדינה וריבונותה, אבל כפדרציה של חבלים אתניים אוטונומיים.
לסיכום ניתן לומר שנשמת המרד הנוכחי היא שד החרות שיצא מהבקבוק ואף אחד לא יוכל להכניסו בחזרה ולהרגיע את המדינה לחלוטין. המרד ימשיך בגלים, גבוהים ונמוכים, עד שהמשטר יקרוס. זה יכול לקחת שבועות, חודשים ואף שנים, אבל רכבת החרות יצאה מהתחנה. מתי היא תגיע ליעדה, מה יהיה מצבה אז וכמה גוויות יישארו מאחוריה, רק אללה יודע.
