כותרת האירוע שתוכנן להתקיים בשבוע שעבר בתל־אביב מטעם מכון גתה, "השואה, הנכבה ותרבות הזיכרון", הצליחה לקומם פה אנשים מכל גוני הקשת, לכאורה בגלל חריגותה הקיצונית. דא עקא, לא מדובר באירוע חריג. בשיח האקדמי העולמי, ובעקבותיו בשיח האירופי המתחדש, השואה איבדה מזמן את ייחודיותה. דווקא במדינות שאחריותן להשמדת היהודים היא הגדולה ביותר, הזיכרון ההיסטורי שלה הולך ומתעצב מחדש.
כל מחקר בתחום מדעי הרוח מבוסס במידה רבה על עקרון ההשוואה. כפי שאין לנתח יצירות ספרות בלי השוואות בין יצירה לחברתה, גם ניתוח אירועים היסטוריים כרוך בהשוואות. בכך מחקר השואה אינו חריג. אולם האקדמיה לא הסתפקה בהשוואה, והתקדמה צעד נוסף אל ההכללה: ראיית השואה כעוד מקרה אחד מרבים של תופעה רחבה בהרבה, תופעת הג'נוסייד, רצח העם. השמדתו השיטתית של העם היהודי בידי הצוררים הנאצים חדלה מלהיחשב אירוע חריג בתולדות האנושות, והפכה למקרה פרטי של תופעה כללית: מעשי זוועה כלפי עמים שלמים.
בעשורים האחרונים עבר המונח "רצח עם" תהליך של הרחבה בשיח העולמי, ויחד איתו גם השטחה. שלל תופעות נוראות ואיומות בפני עצמן הוכנסו תחת כנפי ההגדרה המתרחבת של ג'נוסייד, ובהן גירוש אוכלוסיות ("טיהור אתני") או מה שמכונה "ג'נוסייד תרבותי" (פגיעה בזהותה התרבותית של אוכלוסייה באמצעים אלימים). האקדמיה הישראלית היא שותפה מרכזית בתהליך הזה, ולרגעים מסוימים אפילו מובילה בו. כך תוכלו למצוא בקורס "ג'נוסייד (רצח עם)" של האוניברסיטה הפתוחה יחידה העוסקת ב"טיבט 1950־2000: השמדת תרבות", לצד היחידה: "חורבן: השמדת היהודים בידי גרמניה הנאצית". האוניברסיטה הפתוחה לא ייחודית בעניין הזה. דוגמאות דומות אפשר למצוא כמעט בכל האוניברסיטאות בישראל.
איש לא מכחיש את השואה בגרמניה, שהיא המדינה העומדת מאחורי מכון גתה. אך חשיבתם של הגרמנים ובני עמי אירופה האחרים על השואה הולכת ומשתנה. השיח האקדמי על השואה כעל אירוע אחד מרבים משפיע על הזיכרון הקולקטיבי שלה, ובתהליך הזה משתתפים למרבה הצער גם אקדמאים ישראלים. מכאן ועד ההשוואה בין השואה לנכבה קצרה הדרך.
