מי שמכיר את רא"ל אביב כוכבי, טוען שכבר בילדותו ידע לספר לכל מי שמוכן לשמוע שהוא נולד להוביל ולהנהיג ואת מאווייו אלה הוא השתדל לממש בכל פרק מתקופות חייו. מי שהאזין ברוב קשב לנאומיו האחרונים, הבחין במנהיג הצופה פני עתיד, שמסרי נאומיו כוללים תובנות של אדם שמתכנן להנהיג גם את מדינת ישראל. אלא מה? גם כוכבי ראה כיצד רמטכ"לים שלאורך השנים נשאו בנטל ביטחון המדינה וסודות תבל כמוסים ניקרו תדיר במוחם החריף, הפכו באבחה לחוכא ואיטלולא עת פרשו ופנו לפוליטיקה.
אנשים מצוינים כבוגי יעלון, בני גנץ, גבי אשכנזי גדי איזנקוט עברו בחייהם הפוליטיים "זובור" אזרחי משפיל שבוצע על ידי "מנהיגים חדשים" שמעולם לא שירתו בצה"ל או על ידי ציבור בוחרים גדול שכחיילים אמנם סרו בעבר למרותם המלאה כמפקדי הצבא, אבל ברגע שפתק ההצבעה ניתן בידם החליטו ללמד את המצביאים בדימוס שיעור מאלף באזרחות. הגלוריפיקציה הציבורית לה זכו בעבר קצינים התפוגגה לאורך השנים, אך נראה שאותם גנרלים ממשיכים להתעלם מהתמורות והשינויים הגדולים שעברו בשנים האחרונות על החברה הישראלית. כשאלו הם פני הדברים אין זה מפתיע מדוע חלקם נקלעו ונקלעים לוורטיגו שנובע מהמעבר החד מקריירה צבאית עתירת צל"שים, כבוד והדר להתבוססות בבוץ הפוליטי המנוכר וכפוי הטובה.
מבחינה היסטורית, לרבי האלופים ידין, דיין, צור, רבין, בר לב, גור, ברק, ורפול הכינו מבעוד מועד משטח נחיתה מפלגתי רך ומפנק שהובילם היישר לזרועות הפוליטיקה. מאז ימי שאול מופז ההנחתה הרכה הוחלפה בדרכי חתחתים. כוכבי צריך לזכור דווקא את הרמטכ"ל הראשון שהופל לבור הפוליטי, כי קיים דמיון רב בין השניים. היה זה אמנון ליפקין שחק, קצין איכותי, עתיר קרבות ועיטורים ואינטליגנטי מאוד שכשל בגדול במהלך הניווט לעבר האזרחות. ליפקין שחק הזכיר מכונית יוקרה מבריקה שעמדה זמן רב מאחורי ויטרינה וכל מי שהביט בה התפעל והתרגש. אלא שביום שבו החלה לחטוף מכה בכנף או בפגוש, היא כבר איבדה מיוקרתה. ליפקין – שחק אהב להסתחבק בדרכו שלו, ולא הסכים להסתגל לחובת ההשתתפות בחגיגות העסקונה וקבלני הקולות וכל התרועעות עם פעילי שטח ככלל יסוד להצלחת פוליטיקאי נוסח "פואד" הייתה זרה לו. לפיכך הוא נתפס בחלקים מהציבור כיהיר שלא סופר את השטח ושלא מכבודו להתחכך עם פעילים מיוזעים שעטים עליו.
זכורים דבריו בתקופת כהונתו כשר בממשלת ברק: "בפוליטיקה, או שאתה דואג להשתנות או שדואגים לשנות אותך", אך הוא כשלעצמו סרב להשתנות ויתרה מכך, סרב בתוקף להבטיח הבטחות סרק או לנאום נאומים פופוליסטיים- לחם חוקו של כל פוליטיקאי. לכן אין זה מפתיע שאט אט הוא נשבר ופרש לביתו, ובמבט רטרוספקטיבי ניתן לומר שליפקין שחק היה מנהיג דגול ופוליטיקאי גרוע.
בהנחה שמצנחי הנחיתה הרכים לא ישובו עוד, ובהנחה שכוכבי ראה את נפילתם של הרמטכ"לים האחרונים, הרי שבמידה ויחליט בכל זאת להצטרף לחיים הפוליטיים הוא יהיה חייב לנקוט בדרך ייחודית ולא שגרתית שתאפשר לו לכבוש את מוחם וליבותיהם של אזרחי ישראל. אומרים עליו שכל כולו חדשנות ומוח פורה ויצירתי, אך מלבד המצאה גאונית אחת מתקופת "חומת מגן" הוא לא סיפק את הסחורה. ציפו ממנו להפגין זאת במהלך הרמטכ"לות כפלטפורמה, כקרש קפיצה למנהיגות לאומית, אך במבחן המציאות גם זה לא קרה.
אדרבה, שיוכיח זאת עתה בשדה הלאומי החשוב יותר מכל היום. "אני לא יודע מה העם רוצה, אבל יודע מה העם צריך", אמר דוד בן גוריון. כוכבי יצטרך למצוא את הדרך להסיט את התמיכה במנהיגי שוליים שמתאימים את אמרותיהם הפופוליסטיות למה שהעם רוצה לשמוע, למנהיג אחראי שלא סוטה מהדרך שבה הוא מאמין ודוגל במה שהעם באמת צריך.
ד"ר אל"מ (מיל') משה אלעד הוא מרצה באקדמית גליל מערבי, שימש בעבר בתפקידים ביטחוניים בכירים באיו"ש
