הדודה שלי מרחוב הנביאים/ יותר מהכול אהבה ילדים/ כשנולד לה הבן הראשון, ירמיהו/ אמר יו"ר הליכוד: "מה מתוק הוא וכמה נפלא הוא"/ בקופת המדינה אין כסף, אמנם/ אבל צריך לחנך אותו, ושיהיה בחינם/ מהיכן המימון? מי שמשלם מס כבר יֵדע/ העיקר לסבסד אותו מגיל הלידה/"מה שטוב למצע של גנץ טוב גם לי", בקולו הרעים/ "וחוץ מזה, אני חייב מצביעים"/ שמעו הפקידים, ופיתחו תיאבון/ ותכף ומיד הם שלפו מחשבון/ קמפיין אשר נחתם בטבעת, אין להשיב/ רק כדאי קצת לפני כן, לערוך תחשיב/ אך אבוי, לאחר כל בדיקה ובחינה/ התברר שהעלות היא מיליארדים מדי שנה/ ואם רוצים שהחינוך יהיה איכותי/ זה קופץ ל־30 מיליארד מהאוצר המלכותי/ אמר ראש המפלגה: זה לא ממש נראה לי/ וניגש אל מדף הספרים הניאו־ליברלי/ את כל הדפים הוא משך וחטף/ וקרע את כולם ממש דף אחר דף/ כי המנהיג הזה, תתפלאו לשמוע/ חשב שלקרוא זה נקרא לקרוע/ ובסרטון הבא הבטיח "השקעה גדולה"/ כשהוא מדבר לתינוק ששוכב בעגלה/ ואימו אז אמרה לאביו: אם זה כך/ הילד מוכרח שיהיה לו עוד אח/ כי הדודה הזאת, מרחוב הנביאים/יותר מהכול אהבה ילדים.
באחד מסרטוני הבחירות שלו התגאה נתניהו שבזכות הבטחותיו למשפחה שביקר אצלה, הם סיפרו לו שהחליטו להביא לעולם ילד רביעי. האמת היא שהדודה של יורם טהרלב ז"ל מרחוב הנביאים, כמו מדינת ישראל בכלל, היא נס דמוגרפי. בעוד מדינות המערב מתמודדות עם ילודה נמוכה שמובילה להצטמצמות האוכלוסייה (ממוצע ה־OECD עומד על 1.59 ילדים לאישה), ישראל מובילה את המדינות המפותחות, בפער (2.9 ילדים לאישה נכון ל־2020). המסקנה הפשוטה: בשונה ממדינות אירופה, לישראל אין צורך לעודד ילודה באופן מסיבי.
אחת הדרכים המקובלות לעודד ילודה היא באמצעות סבסוד נרחב של הטיפול בילדים בשנים הראשונות. במדינות אירופה שיעור הפעוטות נמוך, כ5.5% מהאוכלוסייה בלבד, והחשש שם הוא שבעוד דור או שניים לא יהיה מי שיחזיק את הכלכלה, שאמורה לפרנס שכבה עבה של פנסיונרים. אבל אצלנו המצב שונה בתכלית. כאשר כמעט 10% מהישראלים הם בני פחות מארבע, כמעט פי שניים, הגיוני אולי שאנחנו קמצנים גדולים ביחס לגיל הרך. ההוצאה הציבורית בישראל לילד בגיל 0־3 היא רק רבע מהממוצע במדינות מפותחות. ההצעה להעניק "חינוך חינם מגיל אפס" מבקשת לשנות את המצב הזה באופן דרמטי.
יודעים מה? בואו נניח לסוגיית הילודה. ילדים זה שמחה, והשד הדמוגרפי מאיים עלינו לכלותנו. אבל גם אם נניח בצד את הרוב היהודי, נשארו שלוש טענות אחרות בעד "חינוך חינם מגיל אפס": הורדת יוקר המחיה לזוגות צעירים, עידוד תעסוקה לנשים, ושיפור יכולותיהם העתידיות של הפעוטות עצמם. בשורות הבאות אנסה לערער עליהן.
ראשית, הקליק־בייט האולטימטיבי – המילה "חינם". אין דבר כזה. אין ארוחות חינם וגם אין מבשלות ומטפלות חינם. כבר היום המדינה מסבסדת את שכבת הגיל הזו דרך ההנחות לזכאים במעונות מוכרים על ידי משרד התמ"ת, בכמיליארד ורבע שקלים לשנה. סבסוד מלא של הטיפול בתינוקות ופעוטות פירושו תשלום משכורות, בניית מבנים, תחזוקה, פיקוח וכו', שיעלו מיליארדים רבים למשלם המיסים מדי שנה. חינם זה לא.
כמה מיליארדים? פה העסק כבר נהיה מגוחך. לפחות שישה סכומים שונים נזרקו לאוויר. בסרטון הבחירות שלו טען נתניהו ש"זה עולה רק שישה מיליארד שקל בשנה". בקטנה. מניין התחשיב? לנתניהו הפתרונים. לעומת זאת, בניתוח תקציבי שפרסם מרכז המחקר והמידע של הכנסת ב־2020 ננקב סכום אחר – תוספת תקציבית של כשבעה מיליארד שקל בשנה. אז שישה מיליארד או שבעה? קשה לדעת, כי בחודש מאי האחרון פרסמה שרת המדע אורית פרקש־הכהן תחשיב משלה, שדיבר על עלות של 12.6 מיליארד שקלים מדי שנה. קפיצה משמעותית. ואילו קרן ברל כצנלסון פרסמה תחשיב שדיבר בכלל על 14.7 מיליארד שקלים.
בסוף 2020 הוגשה הצעת חוק לחינוך חינם מגיל אפס מטעם חברת הכנסת אורלי פרומן מכחול לבן. ההצעה לא כללה תחשיב תקציבי – הרי למדינה יש עץ כסף – אבל בדיון בוועדת החינוך של הכנסת השתתפה גם אורלי ליימן־עיני, רפרנטית חינוך באגף התקציבים באוצר. לדבריה, "הצעד מוערך בעלות תקציבית של בין 14 ל־20 מיליארד שקלים לבסיס (התקציב)". אגב, בחדר הוועדה נכחו גם מרב מיכאלי וניצן הורוביץ, אך לא נציג של הליכוד. כדי לסבר את האוזן, הצעות חוק דומות הוגשו בעבר על ידי אילן גילאון, יוסי יונה, דב חנין, אבי ניסנקורן, מיכל רוזין, עודד פורר ואורלי לוי־אבקסיס. ללמדך מאיזה צד של המפה מגיעות הצעות מהסוג הזה. וזה עוד לא הסוף. לפני כחצי שנה פרסמו בפורום קהלת תחשיב משלהם, ושם המספרים נעים בין 13 ל־32 מיליארד שקלים, תלוי באיכות המעונות שהמדינה רוצה לפתוח.
מי ישלם את החשבון
כאן ליו"ר הליכוד היו פתרונות פנטסטיים: "נעשה את זה בקלות", הסביר לפני שבועיים למשתתפי ועידת גלובס. "יש עודפי מיסים של 60 מיליארד שקל. בנוסף, הוצאנו את הגז מהמים. התמלוגים להערכתי יגיעו עד סוף השנה ל־10 מיליארד שקל, וזה יכסה את זה בקלות".
אלא שהקלות הזו נתקלת חזיתית בכובד הנתונים. במקרה של "עודפי המיסים", כפי שכבר נלאינו מלהזכיר, מדובר במונח מטעה. למדינה אין פלוס. גם אחרי שנה מוצלחת מבחינת איזון תקציבי, החוב של ממשלת ישראל עומד על סביבות טריליון (!) שקל. כשמדברים על "עודף" זה ביחס לתחזית גביית המיסים, לא ביחס לעובר ושב של הקופה. כלומר, הממשלה קיבלה הפתעה משמחת של 61.6 מיליארד שקלים יותר ממה שכלכלני האוצר חזו שתקבל, אבל עדיין אנחנו במינוס מטורף שאנו ובנינו ובני בנינו נשלם את הריביות עליו בעתיד. זאת הסיבה שהכסף הזה מיועד אוטומטית לצמצום החוב. זהו גם סכום חד־פעמי; אפילו אם הממשלה תחליט לנצל אותו למען חינוך חינם מגיל אפס, התחייבות תקציבית של 20 מיליארד שקלים בשנה תחסל אותו תוך שלוש שנים.
לגבי תמלוגי הגז, הסכום שהוזכר מטעה. משרד האנרגיה פרסם שכמות התמלוגים המצטברת מהגז הטבעי מאז 2004 – כלומר, על פני תקופה של 18 שנה – היא כ־10 מיליארד שקלים. הכנסות המדינה מהגז מתחלקות לשלוש: תמלוגים, מס ששינסקי ומס חברות. אפילו אם נסכום את כולן יחד – נגיע בשנת 2022 לכ־820 מיליון שקלים. סכום מכובד, אבל ממש לא "מכסה בקלות" את שלל הסובסידיות המובטחות לנו. את הרוב המוחלט של הכספים שנכנסים מ"מס ששינסקי" מכניסים אוטומטית ל"קרן העושר", במהלך (של נתניהו) שנועד למנוע מראש שימוש מזדמן של פוליטיקאים. רק 3.5% מתוכם יכולים לעבור לתקציב המדינה השוטף. אגב, עד כה הצטברו ב"קרן העושר" כשני מיליארד שקלים.
במילים אחרות, מעמד ביניים יקר, אתה תממן את ה"חינם" עבור כולנו. כדי להבין זאת, מספיק להתבונן במציאות הנוכחית בתחום. למעשה כבר היום ניתן לקבל סבסוד חלקי במעונות תמ"ת, אבל סקר שערך בנק ישראל מגלה שרק 30% מההורים שהיו זכאים למעון יום מסובסד אכן נרשמו אליו. 40% מאלה שלא נרשמו העדיפו מעון פרטי, יקר בהרבה, בגלל איכות הטיפול. מי כן מקבל סבסוד? מתוך כחצי מיליון פעוטות, קצת יותר מ־100 אלף רשומים במעונות מוכרים. רבע מהמשפחות ערביות ורבע חרדיות, והן מקבלות סבסוד ממוצע של 50%. שאר האוכלוסייה מקבלת בממוצע סבסוד של כ־45%. החלוקה הזאת הולכת להשתנות בשנים הבאות. אישה חרדית ממוצעת יולדת כיום 6.5 ילדים, ולפי תחזית הלמ"ס בעוד ארבעים שנה שליש מאזרחי ישראל יהיו חרדים, פעוטות? יותר מחצי.
במילים פשוטות ובוטות: אם ההבטחה לסבסוד מלא לגיל הרך תתגשם, משפחה ממעמד הביניים תיהנה מההטבה בממוצע במשך ארבע שנים, ואז תמשיך לממן אותה במיסים עוד ארבעה עשורים. משפחה חרדית עם שבעה ילדים תיהנה ממנה במשך 15־20 שנה.
ומכאן לטיעון הבא ברשימה: היסטורית, למסגרות טיפול בתינוקות יש תפקיד חשוב בעידוד יציאת נשים לעבודה. השרה פרקש־הכהן טענה בתוכנית שגיבשה שחינוך חינם יוציא כ־14,400 אימהות לשוק העבודה. איפה הן? המקום הראשון לחפש הוא בפער בין שיעור המועסקות בקרב אימהות לילדים בני יותר משלוש, שכבר מקבלות סבסוד מלא מהמדינה, ובין אימהות לבני שלוש ומטה. ואכן, במדינות ה־OECD רואים שאימהות לבני 3־5 מועסקות בשיעור של 13.5% יותר מאימהות לילדים בני שלוש ומטה. סגירת הפער הזה שווה הרבה מאוד כסף למשק. אז מה קורה אצלנו? ובכן, בישראל הפער הזה עומד על… אחוז וחצי. כן, גם הנשים שילדיהן בני 0־3 עובדות בשיעורים גבוהים (75.6%), כמעט כמו אימהות לבני שלוש ומעלה (77.2%).
בכלל, שיעורי תעסוקת הנשים בישראל מרשימים במיוחד. לפי נתוני הלמ"ס ערב פרוץ הקורונה, 74% מהנשים הישראליות עובדות, לעומת רק 66% בממוצע ה־OECD. נשים חרדיות כמעט הדביקו את נשות המגזר הכללי בשיעורי התעסוקה, ומי שמורידות את הממוצע הן הנשים הערביות, שרק 37% מהן עובדות. אולי שם קיימת הקבוצה האבודה של פוטנציאל כוח העבודה?
מחקר של הכלכלנית הראשית באוצר מהשנה שעברה, הראה שבעוד במגזר היהודי יש ירידה בתעסוקת נשים אחרי לידת הילד הראשון (מה שמכונה "קנס האימהות"), במגזר הערבי זה קורה כבר בשלב הנישואים, עוד בטרם לידת ילדים. "תופעה זו מחזקת את ההשערה לפיה הפערים המגדריים בשוק העבודה הקשורים בהורות נובעים גם מתפיסות תרבותיות", נכתב שם. בקיצור, הנשים הערביות לא יחזרו לעבודה גם אם המדינה תסבסד עבורן פעוטון, אלא אם התפיסה התרבותית במגזר תשתנה. אגב, זה שינוי שכבר התחיל לקרות בשנים האחרונות.
לאיכות יש מחיר
כמעט בכל טיעון בעד סבסוד החינוך לגיל הרך תגיע בשלב מסוים הטענה שמדובר בהשקעה משתלמת: "כל דולר שמושקע בגיל הרך, נותן תשואה של 13% למדינה מדי שנה", טוענות הכותרות. ובכלל, יש נטייה לדבר על המהלך במונחי עלות־תועלת ו־ROI (החזר השקעה), ולטעון שמשלם המיסים יקבל בחזרה ובריבית את הכסף שיושקע בפעוטות. אבל מה המקור למספרים הללו? מדובר במחקר מצוטט מאוד משנות השבעים, של הכלכלן זוכה פרס נובל פרופ' ג'יימס הקמן. הקמן עקב במשך שנים אחרי הישגי משתתפים בשתי תוכניות לילדי רווחה אפרו־אמריקנים בצפון־קרוליינה. מסקנותיו: כל דולר שהושקע בילדים שהיו בתוכנית בגיל 0־5, הניב חיסכון של שבעה דולרים בהוצאה.
אכן נשמע משתלם. אלא שהמחקר נערך על ילדים בסיכון, אוכלוסיית קצה. חוקרי פורום קהלת הראו כיצד פרופ' הקמן עצמו אמר שאין ללמוד מכך על חינוך לגיל הרך באופן כללי: "מעולם לא תמכתי בחינוך אוניברסלי לגיל הרך", כתב הקמן במאמר שפרסם לפני שנתיים. "שום מסגרת חינוך ציבורית לגיל הרך לא תוכל להעניק את הסביבה, האהבה והדאגה ההורית שמשפחה מתפקדת מספקת, ואת התרומה לחיים הנובעת מכך".
בקיצור, אפילו האורקל של התחום ממליץ למקד את הסבסוד לילדים בסיכון בלבד, שיש ערך בהפרדתם מהבית. בישראל, הטיפול בילדים אלו הוא קטגוריה נפרדת שנמצאת תחת משרד הרווחה, והסבסוד שלה קרוב ל־100% כבר כיום. ומה לגבי משפחות נורמטיביות? במחקרים יש אינדיקציה לכך שאיכות המסגרת החינוכית היא תנאי לתועלת שהיא תביא. כלומר, אם אנחנו רוצים שהמעונות הציבוריים ישיאו תשואות בטווח הרחוק, צריך לדאוג שהם יהיו איכותיים.
איך מודדים איכות טיפול בתינוקות? ב־OECD מדברים בעיקר על מצבת כוח אדם והכשרתה. במדינות המפותחות יש כשלושה־ארבעה תינוקות על כל מטפלת במעון. התקן בישראל הוא פי שניים וחצי. כל מי שרשם אי־פעם ילד למעון ציבורי, יודע שהמצב בפועל הוא שאפילו בתקן הבלתי מחמיר הזה לא באמת עומדים. לפי פורום קהלת, סבסוד מלא לפי התקן הישראלי הקיים ועלות השכר של מטפלות והכשרתן, יעלה למשלם המיסים כ־13.5 מיליארד שקלים בשנה. אם נרצה מערכת חינוך לגיל הרך "באיכות טובה" לפי הגדרות בינלאומיות, זה יעלה כ־20.1 מיליארד שקל בשנה, ו"איכות מצוינת" תגיע לכ־32 מיליארד. כל שנה.
וזה מביא אותנו לסוגיית היישום. כיום, פחות מרבע מהפעוטות בישראל רשומים למסגרות ציבוריות. חינוך חינם בגיל הרך יכניס למערכת עוד מאות אלפי פעוטות, ויחייב מבצע בנייה מטורף של מעונות העומדים בתקינה המחמירה של הפיקוח בכל רחבי הארץ. אבל עוד קודם לכן, מאיפה יביאו כל כך הרבה מטפלות? הבעיה מספר אחת של התחום כיום היא מחסור קיצוני במטפלות שבכלל יסכימו לעבוד, על הכשרה ראויה אף אחד אפילו לא מדבר. קשה להאמין שיש לממשלה הנוכחית מאגר נסתר של מטפלות, מבשלות, מנהלות, מפקחות וסייעות גנים שיכול לתת מענה למדינה שלמה. ואפילו אם כן, כדאי לדמיין כמה צעדים הלאה: כשהן בתוך משרד החינוך, גם המטפלות יהיו כפופות ליפה בן־דויד? ומה יקרה לגנים הפרטיים, אלה שאכן מצליחים לספק טיפול איכותי – הבחירה תישאר בידי ההורים? וזה עוד בלי להתחשב בתחזיות הדמוגרפיות לשנים הבאות.
כי הדודה שלי מרחוב הנביאים/ יותר מהכול אהבה ילדים/ ואם בכל זאת היא אומרת שמאוד קשה לה כך/ ופוליטיקאי מבטיח לה פתרון בלתי מפוקח/ אז תגידו לו בשקט – אולי תתייעץ?/ עדיין לא מאוחר לרדת מהעץ.
