בשיחות שמתנהלות כעת סביב הקמת הממשלה החדש ישנם הדורשים לבטל את "סעיף הנכד" בחוק השבות. המילה "נכד" נשמעת כמילה בסיסית בשפתנו, כמו אב ואם, אח או בת, ואכן מקורה בעברית שבמקרא – אך פירושה בתנ"ך ככל הנראה איננו כמו בעברית שלנו.
הנה למשל דוגמה מדברי פרשן המקרא רשב"ם: "'כי לבני לוט נתתיה ירושה' – לבני לוט, בשביל שהיה נכדו של אברהם". לוט לפי רשב"ם היה נכדו של אברהם – אך בתורה נאמר בפירוש שלוט היה בן אחיו של אברהם, כלומר אחיינו ולא נכדו! ואין מדובר כאן בשגגה, שכן גם בפירושו למסכת בבא בתרא כותב רשב"ם בדיון בעניין דיני ירושה: "אין נכדהּ, בן אחותה, יורש אותה". הווה אומר, בלשון רשב"ם נכד הוא אחיין, בן האח או האחות – ואינו בן הבן או בן הבת.
המילה "נכד" נזכרת בתנ"ך שלוש פעמים. בפרשת וירא נאמר: "וְעַתָּה הִשָּׁבְעָה לִּי בֵא-לֹהִים הֵנָּה אִם תִּשְׁקֹר לִי וּלְנִינִי וּלְנֶכְדִּי". גם בשני המקרים הנוספים שבהם נזכר הנכד במקראות הוא בא יחד עם הנין, ככל הנראה בהוראה כללית של צאצא (ישעיהו יד: "וְהִכְרַתִּי לְבָבֶל שֵׁם וּשְׁאָר וְנִין וָנֶכֶד"; איוב יח: "לֹא נִין לוֹ וְלֹא נֶכֶד בְּעַמּוֹ"). גם הנין במקרא אינו דווקא הנין שלנו, בן הנכד, ואף הנכד כאמור אינו דווקא בן הבן או בן הבת.
כשהתורה רוצה לדבר על נכדים, היא קוראת להם בשם בני בנים ("והודעתם לבניך ולבני בניך"), וכן הוא בלשון חכמים ("בני בנים הרי הם כבנים"). רק בימי הביניים החלו לקרוא לבן הבן בשם "נכד", כנראה בגלל שהפסוקים הובנו כך ש"נין" הוא שם כללי לבן, והנכד, הבא בתור, הוא אפוא בנו של הבן. אמנם, במקביל לשימוש זה היו שקראו גם לאחיין בשם נכד, כפי שראינו בפירוש רשב"ם לעיל.
משם פרטי לשם כללי
ומנין הגיעה המילה אחיין עצמה? כאן מדובר בשם פרטי המופיע בתנ"ך פעם יחידה בספר דברי הימים: "וַיִּהְיוּ בְּנֵי שְׁמִידָע אַחְיָן וָשֶׁכֶם וְלִקְחִי וַאֲנִיעָם". חוקר הלשון ד"ר משה זיידל הציע לפני כתשעים שנה ליטול את השם הפרטי הנשכח הזה, ולכנות באמצעותו את בן האח – ואכן המילה התקבלה בין דוברי העברית, וכך מכונים האחיינים עד היום. אמנם, חברי ועד הלשון לא קיבלו את הצעתו של זיידל, ובמקומה חידשו את המילה "נכדן" – בין השאר על פי הפירוש שהזכרנו למילה "נכד", אך הדוברים לא קיבלו את ההצעה והנכדן נשאר ספון במילונים (אגב, הרעיון שהציע זיידל, ליטול שם פרטי ולתת לו משמע חדש כשם עצם כללי, בא לביטוי במילים נוספות בעברית החדשה. למשל עגלון עבור בעל עגלה, דודן עבור בן דוד, ואף התירס שאנו אוכלים הוא בתנ"ך שמו הפרטי של בנו של יפת).
לפני מספר שנים התבקשה האקדמיה ללשון למצוא שם עברי לנכד האח (בנו של האחיין). היו שהציעו את השמות החביבים "נכדוד" או "אחיינון" – אך ההצעה שהתקבלה לבסוף הייתה ליטול את המילה נכדן ש"לא תפסה" במשמעות אחיין – ולהעביר אותה אל בנו, נכד האח, כמעין הכלאה בין נכד ואחיין – וכך יש כיום בלשוננו הן נכד והן דודן, הן אחיין והן נכדן.
