לא חולף פרק אחד מבריאת העולם, ואלוהים, שהרגע ברא את האדם ישר מהניילונים, לא מצליח להתחמק מהבאג של הטכנולוגיה האנושית שהוא יצר: עולם שיש בו חטא.
כשאדם וחווה הופכים להיות "יודעים", הדבר הראשון שקורה להם זה שהם מתביישים ומסתתרים. אבל כשאלוהים קורא לאדם "איכה", הוא מיד עונה. כן, הוא מודה, זה קרה, אבל אני לא אשם: זה לא בגללי, זה בגללה, זה לא בגללה, זה בגללו.
אלוהים מעניש את אדם וחווה, אבל הוא חומל עליהם. הוא לא משאיר אותם עירומים, אלא מלביש אותם בכותנות עור, שישמרו עליהם. לא חולפים עשרה פסוקים ואלוהים שואל את קין "אי הבל אחיך", והוא עונה- לא ידעתי, זה לא באחריותי, מה הקשר אליי? מה אתה רוצה ממני? אבל הפעם קולו של אלוהים נשבר והפסוקים זועקים: "מה עשית, קול דמי אחיך צועקים אלי מן האדמה". לא שאלתי איפה אתה, אלוהים אומר לקין. שאלתי איפה הבל.
היעדרותו של הבל וקולו הנעלם הוא מה שאלוהים זועק, ועל זה הוא מבקש את התיקון.
אלוהים מעניש את קין, אבל הוא חומל עליו. הוא לא משאיר אותו כמו שהיה לפני שהרג את הבל, הוא לא מתעלם מהמציאות החדשה שבה הבל איננו. הוא מלביש על קין אות, שישמור עליו.
אלוהים מלמד אותנו שאסור לנו לשתוק כשיש קול מושתק. כשיש קול שזועק מן האדמה או מהפייסבוק או מהחדרים הכי אפלים בנשמה- אנחנו חייבות לראות אותו, לשמוע אותו, "לדעת" אותו. כן, זה יכאב גם לנו, זה יגרום לנו מבוכה או בושה, אבל לקול הזה צריכה להיות נוכחות בעולם, ואם נתעלם ממנו, ריבונו של עולם ידאג להנכיח אותו בקולו ובזעקתו.
ובאותה נשימה, מלמד אותנו ריבונו של עולם, המשך החיים של הפוגע הם לא השמדה או הגליה. הם חיים שלמים של עבודה ותיקון. אסור להסתיר את הפגיעה, אסור להתעלם מהידיעה, אסור לשתוק את מה שהיה. אבל יש תיקון. השושלת האנושית היא תולדה של אנשים שפגעו, שחטאו, שהכאיבו, אבל כשקראו לעברם "איכה" הם ידעו לענות. כשהם הכירו בחטאם אלוהים חמל עליהם.
קולו המושתק של הבל ממשיך לזעוק אלינו. החדשות כואבות כל כך שלפעמים קשה להכיל, אבל אסור לנו להתעלם מהצער או להשתיק את הקול של מי שנפגעו. מאידך, לנו אחריות כחברה לאפשר חיים של תיקון וחמלה למי שפגע ומוכן לומר "הנני".
