נושא הגיור אינו יורד מסדר היום הלאומי זה 30 שנה, מאז החלה העלייה הגדולה מבריה"מ לשעבר, שהביאה איתה כ־350 אלף עולים שאינם מוכרים כיהודים לפי ההלכה. השבוע, בעוד שלב בסאגה הבלתי נגמרת הזו, הגיש שר המשפטים לשעבר משה נסים את ההמלצות שניסח בנושא.
לפי המלצותיו, רשות הגיור הממלכתית תעוגן בחוק כרשות עצמאית שתחדל להיות כפופה לרבנות הראשית. מעתה היא תקבל את כוחה ישירות מידי ראש הממשלה, שימנה את העומד בראשה. הגיורים בישראל ייעשו אך ורק במסגרת הרשות ובידי רבנים אורתודוקסים, ולא יוכרו שום גיורים פרטיים – לא רק של תנועות לא אורתודוקסיות, אלא גם של רבנים חרדים או של רבנים אורתודוקסיים ליברליים יותר.
ההיגיון של נסים ברור: להפקיע את נושא הגיור מידי הרבנות הראשית, שגורמים חרדיים השתלטו עליה, אך להשאיר אותו בידיים אורתודוקסיות. אולם מתברר שאפשר אולי להרחיק את הגיור מהרבנות הראשית, אבל קשה יותר להרחיק את הרבנות הראשית מהגיור, ובוודאי קשה להרחיק את הגיור משליטת החרדים. עוד לא יבשה הדיו על מסקנות הדו"ח, וכבר אילצו החרדים את ראש הממשלה לערוך שינוי קטן ומשמעותי בטיוטת החוק שתוגש לכנסת.
במקום שראש רשות הגיור ייבחר "בהתייעצות" עם נשיא בית הדין הרבני הגדול, אחד משני הרבנים הראשיים, הוא ייבחר "בהסכמת" נשיא בית הדין. כלומר: הרב הראשי יקבל לידיו זכות וטו על מינוי ראש הרשות, וזה רק צעד ראשון של השתלטות החרדים גם על הגוף החדש.
הרי ברור, למרבה הצער, שרק לחרדים הנושא חשוב דיו כדי שיתנו את תמיכתם הפוליטית בהמלצות בִּשליטה מלאה בכל גוף שיהיה אחראי לגיור. למישהו יש ספק שברגע שהחרדים אכן יציגו את התנאי הזה, ראש הממשלה – בוודאי נתניהו, אבל כנראה גם כל אחד אחר – ייענה מיד?
יתר על כן: אנחנו עלולים לגלות שהצעת נסים, למרות כוונותיה הטובות, עלולה לדרדר את מצב הגיור למקום נמוך עוד יותר ממצבו הנוכחי. כיום, כשמערך הגיור אינו מעוגן בחוק, די היה בפסיקת בג"ץ כדי שיוכרו גם גיורים אורתודוקסיים שאינם נעשים במסגרת הרבנות. החוק החדש יבטל גם את המוצא הזה, כך שהזרוע הממלכתית העוסקת בגיור תמשיך להישלט בידי החרדים, אבל לא תהיה שום אפשרות לחרוג ממנה.
סוגיית הגיור זקוקה לפתרונות רדיקליים הרבה יותר משום שהיא משקפת בעיה עמוקה יותר. כבר 250 שנה אין עוד חפיפה בין זהות יהודית לשמירת מצוות. אפשר להצטער על המצב הזה, אבל אי אפשר להתכחש לו. ומה שעושים החרדים הוא ניסיון להתעלם מהשינוי ההיסטורי הדרמטי ולהמשיך לאכוף, באמצעות כוחם הפוליטי, את התפיסה הישנה שקשרה במובהק בין ההצטרפות לעם היהודי ובין המחויבות לשמירת מצוות.
זו דרך שאין לה עתיד. שום כוח פוליטי לא יכול לכפות על מאות אלפי בני אדם זהות יהודית שהם אינם מאמינים במאפיינים שלה. מכאן מיעוט הפונים לאופציית הגיור, וגם מי שכבר פונים – לרוב משום שזה התנאי לנישואים כדת משה וישראל – נוקטים בדרך כלל את שיטת הישראבלוף: מתחייבים בפני הדיינים שישמרו את כל המצוות, ובמקרה הצורך גם ישלחו את ילדיהם לבתי ספר דתיים, ולאחר הגיור חוזרים לחיות לפי אמונתם והבנתם, בידיעה שרוב הפוסקים מתנגדים לביטול בדיעבד של גיור. הגישה הזו לא מכבדת את הדיינים, לא מכבדת את המתגיירים, ובוודאי לא מכבדת את התורה.
במקום זאת צריך לנסח הגדרת זהות יהודית חדשה שתתאים למצב שבו אין חפיפה בין יהודיות לשמירת מצוות. ממילא גם הקריטריונים להצטרפות לעם היהודי צריכים להיות בעלי אופי לאומי יותר. העם היהודי כבר לא חי לפי העיקרון שתבע רב סעדיה גאון, "אין אומתנו אומה אלא בתורותיה", אלא לכל היותר לפי העיקרון ש"אין אומתנו אומה ללא תורותיה".
כלומר: גם מבחינה לאומית אכן דרוש מרכיב מסורתי מסוים, והזהות היהודית אינה יכולה להישען בלעדית על סממנים לאומיים כמו טריטוריה, שפה, דגל ומדינה. אבל המרכיב המסורתי מצומצם הרבה יותר, ולשם הגדרתו צריך להיעזר בציבור עצמו, כלומר מהו המינימום המסורתי שיגדיר יהודי לפי ההגדרה המקובלת בציבור, ולאו דווקא זו של העולם הרבני.
אגב, גם ההלכה מקבלת את עמדת הציבור כקריטריון, כפי שמגולם בביטוי התלמודי "פוק חזי מאי עמא דבר", בוא וראה מה אומר העם, ולפי זה תקבע את ההלכה. נדמה שמבחינת רוב הציבור היהודי, אדם יזוהה כיהודי אם חגיו ומחזור החיים שלו הם החגים ומחזור החיים של עם ישראל, ולא משנה באיזו דרך הוא מציין אותם: אורתודוקסית, רפורמית או חילונית. עמידה בקריטריון הזה צריכה אפוא להספיק להצטרפות לעם היהודי.
