באופן לא מפתיע, כתבתו של צביקה קליין שפורסמה ב"יומן" בשבת שעברה ("תוכנית ההתנתקות: התנועה הרפורמית מתרחקת מישראל") לא כללה כל תגובה מצד התנועה הרפורמית בצפון אמריקה או בישראל. הכתבה תיארה באריכות מגמה של התרחקות מכוונת ומתוכננת של התנועה הרפורמית בצפון אמריקה מישראל, תחת הנהגתו של הרב ריק ג'ייקובס, והתייחסה בעיקר לשני אירועים שאירעו בחודשים האחרונים.
הראשון – הודעתה של התנועה הרפורמית בצפון אמריקה בעניין העברת השגרירות האמריקנית לירושלים. השני – נאומו החריף של הסופר מייקל שייבון בטקס ההסמכה של בית המדרש האקדמי של התנועה, שבו ביקר במילים חריפות את מדיניות ישראל כלפי הפלסטינים. פרסום הכתבה ללא תגובתו של הרב ג'ייקובס מעלה את התחושה הקשה שהיא באה בראש וראשונה לשרת תפיסת עולם ביחס ליהדות הרפורמית, ולא לתאר את המציאות המורכבת.
מלבד זאת נפלו בה שלוש תקלות משמעותיות נוספות. הראשונה היא חוסר ההבחנה המוחלט בין ביקורת על מדיניות ממשלות ישראל ובין הקשר עם מדינת ישראל ועם החברה הישראלית. התנועה הרפורמית בצפון אמריקה לא הסתירה בעשרות השנים האחרונות את תמיכתה בפתרון שתי המדינות ואת התנגדותה להרחבת מפעל ההתנחלות (בניגוד לתנועה הישראלית, אגב, שנמנעה מנקיטת עמדה).
הדבר אינו מוצא חן בעיני רבים בישראל ואף מוביל למחלוקת ולתחושות קשות, אך נקיטת העמדה אינה בעצמה סימן של התרחקות, אלא דווקא עדות לתחושת אכפתיות ואחריות. הפער הגדול בין מדיניות ממשלת ישראל לעמדות היהדות הרפורמית בצפון אמריקה מצדיק בהחלט כותרות על מרחק גדל בין ההנהגה היהודית הליברלית ובין ממשלת ישראל; אך מדינת ישראל והחברה הישראלית גדולות בהרבה מן הממשלה, גם אם זאת נבחרת בידי רוב האזרחים. להנהגה הרפורמית בצפון אמריקה יכול שיהיה ויכוח מר ונוקב עם ממשלת ישראל, אך הדבר אינו מעיד על התנתקות ממדינת ישראל ומהחזון הציוני.
התקלה השנייה חמורה אף יותר. שני האירועים שהכתבה התייחסה אליהם אכן עוררו מחלוקת, והובילו גם לביקורת פנימית. ליהדות הרפורמית אין אדמו"רים וחצרות, והמחויבות למגוון דעות ולפלורליזם רלוונטית גם בתוך הבית. לשיח הער שהתעורר בתנועה בעקבות שני האירועים תהיה ודאי השפעה בעתיד, בצד המשך השמירה על חופש הבעת הדעה ועל המחויבות לנקיטת עמדה בשאלות מהותיות. עם זאת, הניסיון לצמצם את מנהיגותם הציונית של הרב ג'ייקובס ושותפיו להתבטאויות על הסכסוך הישראלי־פלסטיני היא אי הגינות בסיסית. העדות הטובה ביותר לכך היא ההתעלמות המוחלטת של הכתבה מנאומו של הרב ג'ייקובס בפני 5,000 צירי הוועידה של התנועה הרפורמית בצפון אמריקה, שלושה ימים בלבד לאחר ההודעה בעניין השגרירות.
במשך למעלה משעה הקדיש נשיא התנועה את דבריו לחשיבות חיזוק הקשר עם מדינת ישראל והחברה הישראלית ולמחויבות של התנועה לרעיון הציוני, לטיפוח הקשרים ולכינונו של עתיד משותף. כל מי ששמע את הנאום, וכל מי שמכיר את מרכזיות הקשר עם ישראל בחזונו של הרב ג'ייקובס, יודע שהרעיון כי איש זה מוביל מגמה מכוונת של התנתקות מישראל הוא מופרך, אם לא הוצאת דיבה של ממש.
יתרה מכך, נאומו לא היה מס שפתיים. בצד עדויות של ממש למשבר ביחסים בין מדינת ישראל לחלקים גדולים בקהילה היהודית האמריקנית, ראוי והגון להצביע גם על המאמצים הכנים לטיפול במשבר. מספר הקבוצות הרפורמיות המגיעות לביקור בארץ נמצא בעלייה מתמדת; קבוצת השליחים הגדולה ביותר של הסוכנות למחנות הקיץ היהודיים (למעלה מ־400 צעירים ישראלים) מגיעה למחנות הרפורמים בארה"ב; סידור התפילה החדש של התנועה האמריקנית שיצא לאור לפני שנים אחדות מכיל יותר יצירה ישראלית מתורגמת מכל מהדורות העבר, וכן פרקי תפילה מרגשים ליום העצמאות ולימי הזיכרון הישראליים; ואלו רק מקצת הדוגמאות.
המציאות אכן מורכבת, אך מי שמבקש מאחינו האמריקנים לא לתאר את המצב בישראל בדרך פשטנית, ראוי שיעשה זאת גם הוא, בשעה שהוא מתייחס למפעלם ולדרכם.
ולסיום, התקלה השלישית. רבי נפתלי מרופשיץ אמר שבשעה שאדם אומר את הווידוי, עליו להקפיד הקפדה יתרה שהאגרוף ינחת על חזהו ולא על החזה של הניצב לצידו. הדיון במשבר עם יהדות התפוצות אינו יכול להתקיים בלי חשבון נפש גדול של מדינת ישראל וקברניטיה על יחסם כלפי יהדות הרפורמית והקונסרבטיבית.
בעידן שבו שרים בכירים מנאצים ומקללים מיליוני יהודים רפורמים כדבר שבשגרה, ובשעה שממשלת ישראל מפרה באופן סדרתי את כל הבטחותיה כלפי הזרמים הלא אורתודוקסיים, טוב היה לקרוא בין השורות מעט חשבון נפש ישראלי. יותר משהיהדות הרפורמית מתרחקת מישראל, מדינת ישראל עסוקה בלהרחיקה. במצב העניינים הזה, הרב ג'ייקובס וחבריו הם לא הגורמים למשבר אלא המתאמצים להתגבר עליו, עם מעט מאוד עזרה מירושלים.
