השב"כ מצותת גם לראש השב"כ. זה נשמע מטורף, אבל זה מה שכתוב בספרו החדש של ראש השירות בשנים 2000-1996, עמי אילון. בעמ' 122 הוא מספר כי שעה קלה לאחר שנודע על מינויו המפתיע צלצל הטלפון בביתו שבכרם מהר"ל. על הקו היה מתנחל מהשומרון. הוא ביקש פגישה דחופה עם בעל הבית כדי לשכנע אותו שהמתנחלים אינם אויביו. אילון נעתר. מיד אחר כך הטלפון שוב צלצל: "מישהו בשב"כ ביקש שלא אצא מהבית ולא אדבר עם זרים בטלפון. 'ברור', אמרתי. את השיעור הראשון בשב"כ כבר קיבלתי. הבנתי שצותתו לשיחה שלי עם נעם".אילון, מפקד חיל הים לשעבר, אחד מקומץ 40 לוחמי צה"ל לדורותיהם הרשאים לענוד את עיטור הגבורה, נעשה לראש השב"כ בשעתו הקשה ביותר של הארגון, אחרי רצח רבין. הוא החליף את קודמו שכשל, כרמי גילון. לפי הספר החדש, "אש כוחותינו", אילון עמד במשימה. השב"כ עבר מהפכה ארגונית וטכנולוגית שהפכה אותו בהדרגה לאמצעי הסיכול המוביל של הטרור הפלסטיני. לא את כל הפיגועים הוא הצליח ומצליח למנוע, אך בוודאי את רובם המכריע.אלא שבאופן מצמרר הטרור הפלסטיני הכריע את אילון עצמו. ככל שנקפו השנים ראש השב"כ לשעבר הלך והשתכנע בצדקת מיידי האבנים, הסכינאים, היורים ומפוצצי האוטובוסים. כעת, בגיל 77, הוא מצטט בחרדת קודש את משורריהם הלוחמניים דרוויש וטוקאן, מתפעל עמוקות מג'יבריל רג'וב, ומזדהה בדיעבד עם רגשותיו של לאומן פלסטיני שהתוודה פעם באוזניו כי פיגועים המוניים, נוסח הדולפינריום, משמחים אותו. "רופא שוחר שלום", סופד לו אילון, ומסביר ש"האסלאמיסטים ניצחו (אותנו) מפני שרוב הישראלים הפכו צמאי דם פלסטיני".
לעומת הישראלים, כל הערבים שפגישותיו עימם מתועדות בספר החדש מתוארים כאנשים חכמים, כאלה שהביסו אותו בוויכוחים שניהל כשהיה שבוי עדיין בתפיסות ציוניות מיושנות, בטרם יצא בשאלה. דמויות המופת החדשות שלו הן כתבת הארץ עמירה הס וחברי ארגון שוברים שתיקה. הוא מאמין לסרי נוסייבה שהבטיח לו בשם אימו המנוחה כי לו רק ביקשו יהודי אירופה מהפלסטינים מקלט מדיני בארץ לפני השואה, הבקשה הייתה נענית בחפץ לב. באמת? אז מדוע התעורר צורך בספינות המעפילים? רק בגלל הבריטים?
אפילו דניס רוס, המתווך האמריקני שהתכבד לכתוב את ההקדמה למסמך ההלקאה העצמי, מעיר בעדינות כי אילון הלך לדעתו רחוק מדי. הספר החדש מניח מצע אוטוביוגרפי מרתק לתיאוריה ילדותית החותרת לחלוקת הארץ על סמך ההנחה הכוזבת ששורשי הפלסטינים בארץ עמוקים לפחות כמו השורשים שלנו, ושאם רק נפסיק לפחד מהם נוכל לעשות איתם שלום. הוא מתעלם מהקריסה המואצת של הרשות הפלסטינית המתרחשת לנגד עינינו, ומדחיק את מה שקרה בעזה אחרי שישראל יצאה ממנה על פי המלצתו החמה.
"איך נהפכה ישראל לאויבת של עצמה והתקווה לעתידה", שואלת כותרת המשנה של הספר. עוד הרבה לפני שהגעתי לעמוד האחרון הבנתי את התשובה: בגלל אנשים כמו עמי אילון, שפעם היו גיבורי ישראל והיום מתמסרים לשקרים של האויב.
