יש לי חבר שקוראים לו יוחאי. אבל אני קורא לו שמוֹסי. אני מכיר אותו כבר כמעט שלוש עשרה שנים. נפגשנו בישיבה שבה למדנו, ומאז אנחנו שומרים על קשר. אני מאוד אוהב אותו. שמוסי גר עכשיו במנהטן. הוא רוקד במחזות זמר, ומלמד נערים יהודים לקרוא בתורה. לפני ארבעה חודשים, כשהייתי בניו־יורק, נפגשנו פעמיים. בפעם הראשונה שנפגשנו, יצאנו לרקוד במועדון לילה מפוקפק. ובפעם השנייה הלכנו ביחד לקבלת שבת ולתפילת ערבית.
לפני חמש שנים בערך, שמוסי סיפר לי שהוא הומו. אני לא זוכר את הדרך שבה הוא יצא מהארון בפניי, אבל אני זוכר את התחושות האיומות שחנקו אותי. את האשמה שהציפה אותי. שמוסי סיפר לי איך מאז שהוא זוכר את עצמו, כל פעם שהוא שומע את המילה "הומו" כקללה, הוא מתכווץ, ונזכר עד כמה העולם עדיין לא מסוגל לסבול אותו. ואני חשבתי על עצמי והתביישתי. חשבתי על כל הפעמים שבזתי לחבריי ה"נשיים" במילה "הומו". חשבתי על כל הפעמים ש"הגנתי" על שמוסי מאחורי גבו, כשהרגעתי את כולם שהוא בכלל לא גיי. שמוסי דיבר, ואני התביישתי. כל כך התביישתי. אפילו לבקש סליחה לא היה לי אומץ.
בשבועות האחרונים רחובות תל־אביב מתמלאים בדגלים צבעוניים, בתיירים מקועקעים ובניחוחות של סמים קלים. אבל כשאני נוסע עם הטוסטוס ברחובות ההכלה והסובלנות, אני חושב על כל הרחובות האחרים, על כל הערים והיישובים שגם שם – באשדוד, בעפרה, בקצרין ובמודיעין־עילית – חיים להט"בים צעירים. וכשאני רואה את תל־אביב המכילה והמחבקת, אני חושב על כל הרחובות האחרים, שמחוץ לעיר הזאת, ועל כל הארונות החתומים שמסתופפים בהם.
לפני כמה ימים התקשרתי לשמוסי. אמרתי לו שאני רוצה לכתוב עליו את הטור שלי. שאני רוצה לספר את הסיפור היפה והמורכב שלו. שמוסי הסכים. הוא ביקש להתחיל את הסיפור שלו בכיתה ח', כשמישהו בתיכון הדתי שבו הוא למד בירושלים, ריסס על הלוקר שלו גרפיטי ובו ה"קללה" – הומו. שמוסי היה אז נער מופנם ולא מקובל. והגרפיטי הזה גירד לו את הלב עם פומפייה. היו לו רגשות אמיתיים ומבלבלים בלב. ומישהו הפך אותם למשהו רע שמרססים על לוקר.
כמה שבועות אחר כך הוא ניגש להורים שלו וביקש מהם עזרה. הוא סיפר להם שהוא נמשך לגברים, ואמר שהוא רוצה להפסיק את זה. ובאמת, אחרי כמה ימים, הגיע שמוסי ל"מטפל", שבמשך ארבע שנים פירק את התשוקות והדחפים שלו לגורמים, במטרה מוצהרת לשלוט בהם. שמוסי היה מקבל ממנו מטלות כתיבה, ומטלות פרקטיות, והפך אט אט לנער שהצליח להתנכר לעצמו באופן מוחלט.
הוא היה יוצא עם בנות, ושומר מהן נגיעה, כמו שצריך. אבל פעם בכמה שבועות היה הולך לאיבוד בחור השחור של גן העצמאות בירושלים. הוא אפילו הגיע לסדנת המרה אינטנסיבית בת שלושה ימים, אירוע שהותיר שרט בנפשו, עם מניפולציות פסיכולוגיות שלא כדאי להעלות על הכתב. אבל לבנות הזוג שהיו לו לאורך השנים תמיד התעקש לספר את כל האמת.
בישיבה ובצבא הוא כבר הקפיד לאטום את עצמו באופן מוחלט. לא לחשוב. לא להרגיש. לא להסתכל. כמעט לא להיות. ההוויה שלו התנהלה על דרך השלילה. ה"המרה" כבשה את התודעה שלו. באלימות עיוורת וריקה מתוכן. חשבתי על זה שבעצם שם פגשתי אותו. זאת התצורה של שמוסי שבה הפכנו לחברים. אני רק חושב על זה והלב שלי מתכווץ. רק בימי השחרור שלו מצה"ל, בגיל עשרים וחמש, אחרי שירות ארוך ומשמעותי כקצין מודיעין, הארון המחניק התחיל להיסדק. האפליקציות עזרו לו לפגוש בני זוג. החברים הקרובים עזרו לו להרפות את שרירי הלב. המשפחה שלו עזרה לו להתנהל בעולם עם בסיס רך. ודת משה וישראל, שבה הוא מרד בכל מאודו, עזרה לו למצוא את הדרך לשוב לחיקה.
זה אולי נשמע כמו סיפור עצוב. בשיחה הקצרה שניהלנו, שמוסי עצר שלוש פעמים כדי להיחנק מבכי. פעם אחת כשהוא נזכר בגרפיטי על הלוקר. פעם כשהוא נזכר בגן העצמאות. ופעם נוספת כשדיברנו על התודעה שלו היום. בגיל שלושים אני אולי מרגיש בבית, הוא אמר לי, אבל האפשרות שלי ליצור קשר כבר לא יכולה להיות מאורע בריא. טיפולי ההמרה הפכו את כל האינסטינקטים שלי לערימה של ביקורתיות ואשמה. אני לא מאחל לאף אדם לחיות ככה. זה אולי נשמע עצוב, אבל הסיפור של שמוסי הוא גם סיפור על איש מתוק שמצא את המקום שלו בעולם. יש פסוק אחד שהולך איתי, אמר לי שמוסי בסוף השיחה. אודך כי עניתני ותהי לי לישועה. אבן מאסו הבונים היתה לראש פינה.
אני מדמיין את הסיפור של שמוסי. את הגרפיטי, את תרגילי ההמרה, את הדייטים הכפויים, את החברה הדתית המצ'ואיסטית והמפוחדת, שנובחת עליו כבר שנים שהוא לא בסדר. אני מדמיין את הסיפור הזה כדי להזכיר לעצמי שזה רק סיפור אחד. שיש עוד אלפי סיפורים כאלה, שלא נגמרים בטוב. יש סיפורים שבכלל לא נגמרים. גן העצמאות עדיין מלא בנפשות תועות שחייבות את האופל כדי לגעת בניצוץ שנפעם בהן.
אני מדמיין את הסיפור של שמוסי, אהוב ליבי, כדי להזכיר לעצמי את כל ההמרות וההשתקות שמתחוללות בכאן ועכשיו. כדי להזכיר לעצמי שיש עוד אינספור נערים מודחקים ונערות סמוקות, שמעט מדי אנשים אומרים להם את האמת הפשוטה והיפה, שחשוב כל כך שתיאמר – אתם בסדר. כמו שאתם. אתם בסדר גמור.
