כמו נחליאלי בסתיו, כמו הצפות במרכז הארץ בחורף וכמו קרבות בריכה באמצעות כסאות כתר בקיץ – עונת הרכבת הממשלה נחגגת על ידי נתניהו כמיטב המסורת על ידי הותרת מפלגת הציונות הדתית התורנית (שבמקרה הנוכחי, זהו גם שמה), מי שאמורה, על הנייר, להיות המפלגה הקרובה ביותר לעמדותיו, לקצה המשא ומתן הקואליציוני.
תבנית ההתנהגות הזאת הולכת אחורה עוד ל-2009, אז השאיר נתניהו בחוץ את האיחוד הלאומי. ב-2013 שוב זכה הימין לרוב, רק כדי שנתניהו יסגור קודם עם לבני, שקיבלה את האחריות על המו"מ עם הפלסטינים. הבית היהודי של הכוכב העולה של הימין, בנט, זכתה להתעלמות מוחלטת, עד שבנט החליט לשנות את הכללים, וסגר עם לפיד את ברית האחים (הראשונה) שאילצה את נתניהו להקים ממשלה בה סבל מכל רגע.
נמשיך: ב-2015 שוב זכה הימין לרוב, ושוב נתניהו משאיר את הציונות הדתית לסוף התור. אז זה הסתיים במשא ומתן עם בנט הנזעם בדקה ה-90, התנהלות שעלתה לנתניהו בתיק המשפטים והחינוך. בסבבי הבחירות האין סופיים הקים נתניהו את הגוש המפורסם, שאיפשר לו לשרוד בראשות ממשלת המעבר באמצעות התחייבויות חוזרות, בכתב ובע"פ, של כלל מפלגות הגוש, שלא לסגור עסקאות עם הצד השני. ושוב, מיד כשהייתה לנתניהו האפשרות להקים ממשלה עם גנץ, מצאו את עצמם נציגי הציונות הדתית לא רק בסוף התור, אלא באופוזיציה קצרת הימים לאותה הממשלה. נתניהו קיבל בסיבוב הרביעי את בנט הרבה יותר נקמן והרבה פחות מחויב, ואיך זה נגמר בסוף, כולם יודעים.
עד השבוע האחרון, היה אפשר לתלות את ההתנהלות הזאת באיבה הספציפית של נתניהו לבנט. לא עוד. התנהלות הליכוד ונתניהו במשא ומתן הקואליציוני בשבוע האחרון מוכיחה שהסיפור הוא לא בנט, ומעולם לא היה בנט. הסיפור הוא נתניהו, והתעקשותו הכרונית לא לתת לציונות הדתית כמפלגה חלק בהנהגה, על אף שאידאולוגית היא הקבוצה הקרובה ביותר לליכוד, מתוך מה שנראה כתפיסה שיש בה סתירה פנימית שהציונות הדתית היא מובנת מאליה ומועמדת תמידית לעריקה, בו זמנית.
רשימת הציונות הדתית היא השותפה הבכירה בקואליציה המסתמנת. נקודה. הפילפול המחלק אותה למפלגותיה אינו משכנע, בטח כששני מנהיגיה הבהירו שהם באים למו"מ בדרישות משותפות. למעשה, אותו הפלפול גם ייחודי רק לציונות הדתית – מעולם לא שמענו שיהדות התורה אמורה לקבל פחות בגלל שגולדקנופף לא מקבל הוראות מגפני. גם הטיעונים לחוסר הניסיון של סמוטריץ' כמעט מצחיקים, כשנזכרים במינויים אחרים של שרים בממשלות נתניהו. על אף האמור, נתניהו נחוש להקטין את כוחה של הציונות הדתית בממשלה ככל הניתן. לצורך כך הוא משתף פעולה עם דרעי ונותן לו לבחור איזה תיק בכיר שיחפוץ בו, ובתמרונים פוליטיים וספינים מנסה לכפות על סמוטריץ' לקחת תיקים בינוניים ולהתחנן לשאריות בסוף התור.
לציונות הדתית כמגזר בכלל, וכמפלגה בפרט, אין צורך להוכיח שוב ושוב נאמנות לגוש הימין. הקו שהוביל סמוטריץ' בשנה האחרונה, תוך תשלום כבד תוך מגזרי, היה תקיף וחד משמעי, והביא לשבירת ימינה, ולבסוף לשבירת הממשלה, יותר מכל פעולה של נתניהו. העובדה שסמוטריץ' עומד על שלו אל מול הזילזול המופגן מנתניהו היא לא סימן לכך שהוא הופך לתואם בנט, כפי שכבר החלו לתדרך גורמים שמקורבים לליכוד, אלא לזה שנתניהו מתעקש להמשיך בהתנהלות שיצרה לו אויבים פוליטיים בימין והביאה לנפילתו.
לסמוטריץ', כמנהיג וכמייצג הפוליטי של הציונות הדתית, אסור להתקפל. הנסיון של נתניהו לגמד את המגזר, שוב, למימדים שלא יאיימו עליו, לא יכול לעבור. דרישת אחד התיקים הבכירים (ואם סמוטריץ' ישמע לעצתי – תיק האוצר), למפלגה שצפויה להרכיב רבע מהקואליציה, היא לא פריבילגיה ולא פינוק, אלא ביטוי יחסי הכוח, ותמורה מתבקשת למפלגה שאחראית לנצחונו של הגוש לא פחות, ואולי יותר, מכל מפלגה אחרת. לבצלאל סמוטריץ' יש את כל המנדט ממצביעיו ללכת עד הסוף עם הדרישה הבסיסית הזאת, ולהעמיד את הציונות הדתית בעמדה בה תוכל להביא לידי ביטוי משמעותי את ערכיה. לציונות הדתית יש אידאולוגיה, יש עוצמה ציבורית, ויש כבוד עצמי. הגיע הזמן שיהיה לכך ביטוי גם בממשלה בראשות נתניהו, ולהוכיח לו שלציונות הדתית יש היום יותר מרק לב גדול.
