אחד הנושאים החמים בשיח הציבור הוא עונש המוות למחבלים, כידוע, זו לא הפעם הראשונה שהנושא עולה לשיח הציבורי והפוליטי, וכזכור, בשנת 2016 עונש מוות למחבלים היה לב ליבו של הקמפיין של ליברמן אל משרד הביטחון, אשר תורגם בסופו של דבר להצעת חוק שהוגשה בשנת 2018 ולא קודמה מעבר לקריאה טרומית.
הנושא נמצא במחלוקת קשה בציבור ובכנסת, והדעות לגביו נעות מקצה לקצה. את הדיון על עונש המוות ניתן לחלק לשלוש שאלות: המוסרית, התועלתנית והצורך.
השאלה המוסרית
השאלה המוסרית היא האם בכלל ראוי להשתמש בעונש מוות בישראל. כידוע, מאז הקמת המדינה הושת עונש המוות בשני מקרים בלבד, הידוע ביניהם הוא הוצאתו להורג של הצורר אדולף אייכמן, שהיה אחראי על רצח של מיליוני יהודים בשואה.
הבעיה עם עונש המוות היא שכשמו כן הוא, הוא עונש סופני אשר אינו מאפשר אפשרות חרטה, לא למי שביצע את הפשע ולא למי שביצע את עונש המוות. המקרה השני שבו הוצא אדם להורג בישראל הוא דוגמה מעולה לבעייתיות בשימוש באמצעי זה. בשנת 1948 הוצא להורג קצין צה"ל שנחשד בבגידה, מאיר טוביאנסקי ז"ל, בבית משפט שדה על ידי מי שהיה אז ראש המודיעין של צה"ל, איסר בארי. לימים התגלה כי טוביאנסקי לא היה בוגד וכי הוצא להורג לשווא.
שני המקרים הנ"ל מסמנים יפה את שני צידי המטבע המוסריים; מצד אחד החשש מטעות שלא יהיה ניתן לחזור ממנה, לצד ההתנגדות לעוצמתיות של העונש והשפעתה על הציבור, ומצד שני מקרים שבהם נראה כי שום עונש אחר לא יהיה מספיק ראוי למעשים של העומד לדין, לצד שיקולים של טובת הציבור אל מול טובת הנאשם.
צריך לציין כי בפרשת טוביאנסקי נערך משפט שדה, וככל הנראה אם היה נידון בבית משפט רגיל ובהתאם לחוק, לא היה נידון למוות, ולכן מערכת משפט מסודרת יכולה לפתור בעיה זו, אך לא במאה אחוז וודאות.
מבחינה מוסרית, כאשר אנו מדברים על מחבלים נתעבים שמטרתם רצח יהודים בגלל יהדותם ואזרחותם, נראה כי למדינת ישראל ישנו אינטרס מוסרי יותר חזק לפעול למצות איתם את הענישה.
השאלה התועלתנית
השאלה התועלתנית היא האם עונש מוות בכלל מביא תועלת ביישומו. עיקר הטענה מתבוססת על ההנחה כי העונש אינו מרתיע את המחבלים, אשר ממילא יוצאים לבצע פיגוע כדי למות כשהידים, ולזכות בפרס על פי אמונתם המעוותת. וכמובן נשאלת השאלה – אם המחבל יוצא למות, מה יעזור שנהרוג אותו, הרי בכך אנחנו מגשימים את רצונו? מדובר בטיעון די נפוץ, אך לדעתי הוא אינו עומד במבחן המציאות; קיימים עשרות של מקרים ידועים בהם המחבל התחרט על רצונו למות, או שמחשבה זו לא עמדה בבסיס החלטתו לבצע את הפיגוע. אצל מחבלים כאלו עצם הידיעה שלא יחזרו בחיים בהחלט יכולה להיות משמעותית בהחלטה האם לבצע את הפיגוע.
מעבר לנושא ההרתעתי, לעונש המוות קיימות גם תועלות רבות אחרות: ראשית, לצערנו מקרי עבר במדינת ישראל מראים שמחבלים נוטים להשתחרר מבתי הכלא בעסקאות כאלו ואחרות, מחבלים שחוזרים אחר כך לטרור, כמו חוטפי שלושת הנערים והשייח אחמד יאסין, הופכים למושאי הערצה ופועלים להגביר את הטרור. מחבל מת, כידוע, לא יכול להשתחרר מהכלא.
שנית, הורדת העול על הציבור הישראלי ועל המדינה, המחזיקה בבתי הכלא במשך שנים מאות ואלפי מחבלים, שחיים על חשבון הציבור הישראלי, מדובר באבסורד לפיו הנפגע מממן את חייו של הפוגע. במקרים שאינם טרור יש שיקולים רבים לכליאה, כמו למשל הרצון לשיקום, שאינם קיימים כאן, ולכן אין לכך הצדקה.
שלישית, הרשות הפלסטינית מקדמת את ההערצה למחבלים והגברת השנאה לישראל על ידי תשלום משכורות למחבלים היושבים בבתי הסוהר, כאשר מחבלים שרצחו יהודים מקבלים אלפי שקלים בחודש, על פי רמת החומרה של העבירה שביצעו. מחבלים מתים לא מקבלים משכורת.
רביעית, בפעולות רבות של המדינה יש אמירה הצהרתית אל מול הציבור וכלפי חוץ. הוצאה להורג של מחבלים תעביר מסר כי מדינת ישראל לא מתפשרת במלחמה בטרור, ותרומם את האווירה הציבורית ואת יחס העולם המכבד מדינות שעומדות על שלהן.
שאלת הצורך
האם בכלל יש צורך לחוקק עונש מוות? כיום, במדינת ישראל קיים עונש מוות בחקיקה הצבאית החלה ביו"ש, על פיה להרכב שופטים מותר לפסוק עונש מוות פה אחד. בשנת 2018 ביקש ליברמן לשנות את החוק כך שגם שני שופטים מתוך שלושה יספיקו, אך גם זה לא היה עוזר מכיוון שעל פי תשובת הפרקליטות הצבאית בנושא, לשאלת "הפורום המשפטי למען ישראל", היא כלל לא מבקשת עונש מוות אצל מחבלים, ולכן נראה שקודם צריך לשנות את מדיניות הפרקליטות הצבאית בנושא.
ומה בדבר מחבלים אזרחי ישראל? לשם כך אכן יש צורך בחקיקה מיוחדת.
לסיכום נאמר כי עונש המוות אכן שנוי במחלוקת קשה, אך במציאות הנוכחית, שבה ישנו אויב שמנסה לרצוח אותנו, ולעיתים לצערנו גם מצליח, לדעתי התועלת שבו עולה על הנזק, ועל מדינת ישראל להשתמש בכל כלי שבאפשרותה לטובת המלחמה בטרור.
