שרת המשפטים הודיעה השבוע על הקמתה של ועדה לצמצום הרשעות השווא בישראל. הקמת הוועדה היא צעד חשוב ראשון בדרך להכרה של מערכת המשפט בקיומן של הרשעות שווא, ובניסיון להתמודד עם הגורמים להרשעות כאלו. אחד הגורמים המרכזיים הוא הודאת שווא של אדם חף מפשע בעברה שלא עשה; הודאה שמובילה, במקרים רבים, להרשעתו ולמאסרו.
שלושה מקרים שפורסמו לאחרונה מספקים תזכורת כואבת לתופעה הקשה של הודאות השווא. בתל־אביב, דר רחוב שנעצר בחשד לרצח בת זוגו הודה במעשה ושחזר את הרצח. בהמשך החקירה התברר שהמנוחה לא נרצחה, אלא מתה מסיבות טבעיות. במרכז נעצר אדם בחשד לרצח מכרו, והודה בפני מדובבים שרצח אותו. לאחר נתיחת הגופה התברר שהמנוח נפטר מדלקת קרום המוח. בדרום זוכה – לאחר שישב במעצר במשך שנתיים – אדם שהודה בחקירתו בהודאת שווא בקשירת קשר לביצוע פיגוע.
למרבה הצער, מקרים כאלה אינם נדירים. ב־30 השנים האחרונות נחשפו בארה"ב אלפי מקרי הרשעות שווא של אסירים; רבים מהם לאחר שבדיקות דנ"א מאוחרות הוכיחו בוודאות שהם חפים מפשע, לפעמים לאחר שישבו עשרות שנים בכלא. ב־12 אחוזים מהמקרים, ההרשעה המוטעית התבססה על הודאת שווא בחקירה. כ־75 אחוזים מהודאות השווא בארה"ב הן הודאות ברצח.
מרבית מודי השווא לא היו חשופים לאלימות או לאמצעי חקירה קיצוניים. חלקם אף לא השתייכו לקבוצה שמצויה בסיכון מוגבר להודאת שווא, דוגמת קטינים ולוקים בשכלם או בנפשם. מה יכול להוביל נחקר "רגיל", שלא היה חשוף לאלימות, להודות בעברה שלא ביצע?
מחקרים שבחנו את התופעה מפנים אצבע מאשימה ל"שיטה האמריקנית" לחקירת חשודים, המניחה כנקודת מוצא שהחשוד הוא שביצע את העברה, ומטרתה המוצהרת לחלץ ממנו הודאה.
כדי לערער את ביטחונו, החוקרים מציבים בפניו "חומה של ידיעה מוחלטת" לגבי אשמתו, ו"חומה של אי אמון מוחלט" בהכחשותיו. לעיתים הם משקרים לחשוד שנמצאו ראיות שמוכיחות את אשמתו, כולל ראיות חותכות כמו דנ"א או טביעות אצבע. הם קוטעים את הכחשותיו ומטיחים בו שהוא משקר; לעיתים משמיעים טענות הממזערות את מידת האשם שלו (למשל, "ברור שרק הגנת על עצמך"); ומעבירים מסרים עקיפים ליחס "מתחשב" במקרה של הודאה, ומחמיר במקרה של הכחשה. כדי להגביר את הלחץ על החשוד הוא נעצר, מנותק מסביבתו ומבודד, מוחזק בתנאים קשים, ונחשף לחקירות ממושכות.
באמצעים אלה ונוספים, החוקרים מעבירים לנחקר שני מסרים. הראשון: "אשמתך ידועה ומוכחת ולכן הכחשה היא חסרת תועלת". השני: "במצבך הנואש, האפשרות הטובה ביותר היא שיתוף פעולה והודאה". אך מה קורה כאשר המסרים הללו מתקבעים בתודעתו של אדם חף מפשע? מה מתחולל בנפשו של חף מפשע כשמשקרים לו שנמצאו ראיות ש"מוכיחות" את אשמתו?
התשובה צריכה להדאיג את כולנו: שיטת חקירה "מכוונת אשמה" יעילה בחילוץ הודאה מעבריין שעבר עברה, אבל עלולה להיות הרת אסון כשהיא מופעלת על נחקר חף מפשע, ולהוביל אותו להודות בעברה שלא עשה. במחקרים נמצא שהטעיית הנחקר בנוגע לראיות נגדו, טכניקה שזכתה להכשר בבתי המשפט בישראל, מסוכנת במיוחד לחפים מפשע. היא עלולה להוביל חף מפשע למסקנה שאין סיכוי לשכנע את החוקרים בגרסתו, ולכן מוטב לו להודות, להוביל לסיום החקירה, ולהילחם על חפותו בבית המשפט. היא עלולה לגרום לו לפקפק בזיכרונו, בעיקר אם היה תחת השפעת סמים או אלכוהול ואינו זוכר מה בדיוק קרה, ובמקרים מסוימים אפילו לגרום לו להאמין כי ביצע את העברה. היא כמובן עלולה לסבך אותו בשקרים, בניסיון להסביר "ראיות" שלא נולדו ולא נבראו.
המחקרים הובילו כמה מדינות בעולם לפתח שיטה אחרת לחקירת חשודים, שיטה מוכוונת איסוף מידע, שאינה מניחה את אשמת החשוד ומבוססת על עקרונות אחרים לחלוטין. מדינות רבות, ובהן אנגליה, גרמניה, הולנד ואוסטרליה, אף אסרו באופן מוחלט שימוש בהטעיה בנוגע לראיות במהלך חקירה.
מחקרים שהשוו בין שתי השיטות מצאו שהשיטה החדשה יעילה ואפקטיבית לא פחות בגביית הודאות, אך אינה כרוכה בסיכון דומה לחפים מפשע, ומקטינה את הסיכון לקבלת הודאת שווא.
לצערנו, מרגע שהודאת השווא נמסרה בחקירת המשטרה, הדרך ממנה להרשעת שווא בלתי נמנעת כמעט. בתי המשפט, החוקרים, התובעים והסנגורים מתקשים מאוד להבחין בינה ובין הודאת אמת, בעיקר כי תוכן הודאות השווא נחזה לאמין, ולרוב כולל פרטים הקשורים לעברה, לרבות פרטים "מוכמנים" (המצויים, לכאורה, רק בידיעת הפושע האמיתי), שהועברו לנחקר במהלך החקירה, פעמים רבות שלא במכוון.
המפתח העיקרי למיגור תופעת הודאות השווא מצוי במניעתה עוד בשלב החקירה במשטרה. על מערכת אכיפת החוק ללמוד מהמחקרים והרפורמות בעולם ולבחון חלופה יעילה ואפקטיבית לא פחות מן השיטה הקיימת; חלופה שאינה מציבה חפים מפשע בסיכון מוגבר להודאת שווא ולהרשעת שווא בעברה שלא עברו.
