אם יש אדם אחד בחברה הישראלית שהיה קשה לדמיין שייחשד אי-פעם בביצוע עבירות מין, הרי שזה הרב צבי טאו. זה כמובן לא קשור לזהותו הדתית או הרבנית. לצערנו הרב, כבר ראינו לא מעט עברייני מין דתיים ואף נושאי תואר רב. אבל הדימוי של עבירות מין, וגם המציאות של רוב מוחלט של הידוענים שהואשמו בכך בעבר, היא שמדובר בעבירה שעוד יותר משהיא מינית, היא ביטוי מזוקק של אלימות; ביטוי לאדם שמרגיש שהכול מגיע לו, הכל שלו. לא רק כוכבי הקולנוע והברנז'ה שהואשמו בכך בעבר התאימו לתיאור הזה, אלא גם הרבנים ואנשי הדת. אנשים מוחצנים ושחצנים, ששידרו בוטות ותחושת 'שופוני' עוד הרבה לפני שמישהו החשיד אותם באיזו שהיא עבירה פלילית.
והנה – הרב טאו! אדם שהוא מהמופנמים ביותר בכל עולם התורה; אדם שגם כשהוא רוצה להעביר מסרים לציבור הוא אינו מקהיל קהילות, כפי שעשו רק לאחרונה חשובי הרבנים של הציבור החרדי, אלא מוסר שיעורים לקומץ קטן של תלמידים, יודעי ח"ן, שרק הם מקובלים עליו כמי שמסוגלים להבין את הדקויות והניואנסים של דבריו, ולהעביר אותם אל הציבור במלוא הרגישות.
זאת ועוד: יותר מכל רב בכיר אחר, ובכלל זה גם רוב הרבנים החרדיים, הרב טאו הוא הרב שהדגיש בהגותו ובדבריו לתלמידו את ערכי הטוהר והקדושה. לא להסתפק בקיום ההלכה, אלא לשאוף להתעלות למדרגות עליונות בכל תחומי החיים, בכל רגע בחיים. לא רק קדושת ארץ ישראל, אלא גם קדושת המדינה, קדושת המעשה החינוכי [שאסור שידבק בו רבב חיצוני, ולכן פיצל את ישיבת מרכז הרב על רקע הקמת המכון להכשרת מורים], קדושת הצבא. הכל אמור להיעשות בקדושה.
אין בכוונתי כמובן לחוות כאן דעה לגבי הטענות וההאשמות שהוטחו ברב טאו על-ידי שתי נשים שהופיעו בשמן ובפניהן, וכנראה גם עוד כמה נשים ששמן לא פורסם. הטענות דורשות בדיקה וחקירה מדוקדקת, שרק אחריה ניתן יהיה לקבוע האם עשה הרב את המיוחס לו, או שמא מדובר בעלילה נוראה. ויתכן שגם החקירה, שנעשית אחרי כל כך הרבה שנים, לא תוכל להסיר לגמרי את הספק. האמת היא שאשמח מאוד לגלות שאדם כמו הרב טאו, שאמנם אינני מסכים לרבות מעמדותיו אבל תמיד ראיתי בו באמת צדיק הפרוש מן המציאות, אולי יותר מדי פרוש מן המציאות; ובכן, אשמח מאוד לגלות שלא נפל בו שום רבב מהדברים המיוחסים לו בימים אלה.
אבל מעבר לשאלת האשמה הנקודתית והאישית ביחס לרב טאו, קיימת השאלה הערכית והחינוכית: מה עלינו ללמוד מעצם העובדה שבכלל יתכן שאדם כמו הרב טאו נחשד בעבירות מן הסוג הזה? התשובה הבסיסית ביותר היא כמובן ש"אין אפוטרופוס לעריות", וגם גדולי תורה יכולים ליפול במלכודת היצר המיני האסור. ואם במדרשי חז"ל עסקינן, הרי עוד משפט ידוע רלוונטי כאן: "כל הגדול מחבירו יצרו גדול הימנו". בעומק המשפט הזה מונחת ההבנה שאדם גדול, אדם שמשנה עולם, הוא אדם בעל חיוניות גבוהה, ואף בעל יצרי חיים גדולים, הרבה מעבר למקובל. ואדם כזה בהחלט עלול ליפול גם למקומות של יצרי החיים המתועבים, שסופם פגיעה איומה בזולת.
אבל נראה שיש עוד שני לקחים חשובים שעלינו ללמוד מהפרשה, גם בטרם התבררה מהבחינה העובדתית. הרב קוק, בעקבות הקבלה, דיבר על עוצמתן של 'נשמות דתוהו'. יש אנשים שאישיותם כל כך עוצמתית, עד שבנופלם אל הרע, עוצמתם באה לידי ביטוי גם שם. ואם הרב קוק לא מדבר אליכם, חישבו על דארת' ויידר, אביר הג'דיי העוצמתי, שבנפילתו אל 'הצד הרע של הכוח' הפך סכנה ליקום כולו.
לכל תכונה עוצמתית, לכל מהות עוצמתית, יש תמיד פוטנציאל חיובי ושלילי. במקרה של רבנים מסוגו של הרב טאו, לא מדובר ב'עוצמתו של הכוח', אלא דווקא בעוצמתה של הפרישות מחיי העולם; פרישות מהמפגש עם המוני בני אדם, בעלי רמות שונות ומגוונות של יראת שמיים ויראת חטא. אדם שכל חייו פרוש מן העולם עלול לחוש בעצמו ברגעים מסוימים שאינו יכול עוד לשאת את הבדידות והפרישות שכפה על עצמו – וליפול!
ועניין אחרון: פעמים רבות אנחנו נתקלים באנשים שיש פער עצום בין משנתם ובין התנהלותם האישית: סוציאליסטים שחיים חיי ראווה ובזבזנות, כמו גם אנשים החיים חיי צניעות מופלגים ותפישתם דווקא קפיטליסטית, המהללת עושר כאושר; אינטלקטואלים המהללים את האדם הפשוט, ואנשים שבקושי סיימו בגרות המדברים בשבח רכישת השכלה מקסימלית.
לרוב אנחנו נוטים לסכם תופעות כאלה כצביעות, אבל יש כאן דבר עמוק בהרבה. "אדם צועק את שחסר לו", כתב מאיר אריאל, ולכאורה זה משפט בנאלי שאין צורך לכתבו: הרי ברור שאם לאדם חסר אוכל, הוא יצעק על אוכל, ואם חסר לו כסף, הוא יצעק על כסף. אבל אפשר לפרש את הביטוי הזה גם כאדם צועק את שחסר בו.
כלומר: כשאדם מזהה בתוך עצמו איזה חסר פנימי, איזו חולשה פנימית, והזיהוי הזה לא חייב אפילו להיות במודע, הוא הופך את היסוד החסר הזה למוקד הגותו ומשנתו. שהרי אם הוא חסר אצלו, הוא מן הסתם חסר גם בעולם כולו, ולכן יש צורך להדגיש דווקא אותו, מכל שאר היסודות.
וכך, אנשים צנועים מדברים בזכות הוצאת כסף בלי חשבון לא מתוך צביעות, אלא מתוך קנאה בבזבזנים; ואנשים בזבזנים מדברים בשבח הצניעות, גם מתוך קנאה סמויה בצנועים. וייתכן, בהחלט יתכן, שיש אנשים שעוסקים כל כך הרבה בשבח הקדושה, הטהרה והצניעות, דווקא משום שנפשם צועקת להם את החסר והכמיהה.
