אני אזרח ותיק חדש. החודש קיבלתי תעודה ובנסיעה הראשונה שלי באוטובוס חיילת צעירה קמה לכבודי. הרגשתי מוחמא ונבוך. תמיד עמדתי על שלי, אז אין לי בעיה לעמוד גם עכשיו באוטובוס. מה שבטוח, שחלפו הרבה שנים מאז שכתבתי כילד, כעיתונאי קטן ב"הארץ שלנו" ועד הרצון לכתוב לכם כאן, על הארץ שלי. סוג של טיפול שורש. לפעמים בהרדמה מלאה, לפעמים בערנות וכאב לא קטן.
השורש שלי מתחיל בנהלל, המושב הראשון בארץ, שבו נולדתי וגדלתי כבן דור שלישי לסבי וסבתי החלוצים. השורש של סבתא התחיל עוד קודם לכן, בילדותה כבת לבילו"יים במושבה גדרה. המכנה המשותף לכל הדורות שלנו ולכל אלה שגם חולקים עלינו ואנחנו עליהם – הוא אהבת הארץ. על כך מעולם לא היה ויכוח אצלנו בכפר ועל כך אין גם ויכוח כיום, מחוץ לכפר.
אין לי ספק שכל המחלוקות לשם שמיים ולשם הארץ, נובעות אצל כל מי שעוסק בכך – מאהבת הארץ.
משם מתחילה ונמשכת הנחת המוצא שלי ועד החשש ואפילו הרתיעה מסוג האהבה אליה. אני לא מהאו"ם, כפי שאתם מניחים. אני לא מתייג עצמי בשום זיהוי יהודי, פרט לכך שיש לי ידידים קרובים במשך שנים רבות, שהם דתיים ציוניים. אינני יודע מהי ציונות דתית, כפי שאינני יודע מהי ציונות חילונית. אני מכיר ומוקיר דתיים ציוניים וחילונים ציוניים שרוצים לחיות יחד בזכויות וחובות אזרח שוות, עם חרדים וערבים שרואים בישראל את מדינתם.
זה מה שמניע אותי שנים רבות. לפני כארבעים שנה הייתי כתב עיתון "דבר" ואחר כך "על המשמר" ביהודה ושומרון. סיקרתי את המחתרת היהודית ואת האינתיפאדה הראשונה ואת תנופת ההתיישבות היהודית הגדולה ביהודה ושומרון. אלה היו שנים של ממשלות ליכוד לאומי בראשות העבודה-ליכוד. הכרתי מקרוב את כל ראשי "גוש אמונים" וצברתי שעות שיחה רבות איתם. זו הייתה חוויה מרתקת לראות את פני הארץ נמתחים במאבק רעיוני ופוליטי סוער. אני בא מתנועת העבודה וגאה בה עד היום. מפלגת העבודה איננה עוד ממשיכה שלה, כמו שאין המשך עוד ל"גוש אמונים", שממנו צמח שורש היישוב היהודי ביהודה ושומרון. הדורות מתחלפים ומשנים זהות.
אין לי ספק שסבא וסבתא מייסדי נהלל וחבריהם אנשי העלייה השנייה, החלוצים מהמושבים והקיבוצים – עשו את המעשה הציוני-יהודי המכונן והחשוב ביותר של שיבת ציון. את ההתיישבות בה בחקלאות, בעבודת האדמה ואת התפתחותה והקמתה של המדינה, עם שאר העליות וקליטתן בארץ.
לא הייתי מעולם חבר מפ"ם, על אף שעבדתי כעיתונאי מקצועי ב"על המשמר". בוודאי שלא הייתי מעולם גם איש ימין, למרות הדיאלוג המרתק, החברי והמחלוקת עם הספקות שנשארו פתוחים. אני לא מאמין ששמאל וימין קיימים עוד. הם יותר סיסמאות מאשר תנועות רעיוניות. סדר היום החברתי לא מעסיק אותן לצערי. משום הדברים האלה שכתבתי עד כה, מעניין אותי לכתוב דווקא כאן, באכסניה של "מקור ראשון". האמת, שנואשתי מדיאלוג בחברה הישראלית המקוטבת. הרגשתי שפג תוקפו ואבד טעמו. הבנתי שהמשכנעים, כמו אז ב"על המשמר" ובאולם צוותא בתל אביב שהיה שייך למפ"ם, המשיכו לדבר עם עצמם, המשוכנעים שלהם. והמשוכנעים של הימין היום, מדברים אל המשוכנעים של עצמם. כל מחנה משתבלל בקבוצת התמיכה הכמעט אוטומטית שלו.
***
אבל באו תוצאות הבחירות, שאיכזבו והדאיגו אותי באופן אישי. ודווקא משום כך שיניתי את דעתי בטעמו של הדיאלוג. לא נעשיתי פתאום ימני. אבל השינוי המרתק והמסעיר העובר על הציבור הדתי ביהודה ושומרון, אומר שחל שינוי עצום בפרופיל הדור הממשיך של המייסדים.
העובדה ש"מקור ראשון" חייב להכיל הן את הדתיים, הן את הדתל"שים והן את החרד"לים שצמחו בערוגות הוריהם מהדור הראשון, אומרת שעם ישראל השתנה לחלוטין. הוא ממשיך להיאבק בתוך עצמו באיזה טון עליו להילחם על זהותה של המדינה.
כל מי שהמדינה יקרה לו ואינו מתכוון לרדת ממנה – מבין שזהו מאבק על השורש היהודי-ציוני הקיומי שלה. זהו מאבק אמיתי, אבל גם עם המון פופוליזם מסוכן וחשש מהרדמת דעת הקהל: מה נכון להילחם עליו. דבר אחד בטוח ונשאר משותף לראשי ממשלה ושרי ביטחון מתחלפים, מכל המפלגות שהיו כאן: דברים שרואים מכאן, לא רואים מכסאם המחייב בממשלה.
ראש הממשלה בגין של "אף שעל" החזיר את הגרגר האחרון של טאבה בהסכם השלום עם מצרים. יצחק רבין ניסה את אוסלו בחשש גדול, בהבנה שחובה לקיים הסדר עם הפלסטינים – ונכשל. אריאל שרון, הבונה הגדול של יהודה ושומרון, החריב את חבל ימית ואת גוש קטיף כשר ביטחון וכראש ממשלת הליכוד. נתניהו הבטיח לספח את יהודה ושומרון ולא קיים. אז זהו האתגר עכשיו: הממשלה החדשה חייבת לשמור על צה"ל ממלכתי שיגן על המדינה שבאחריותה ועל החברה הישראלית כולה. לא לייצר אויבים מתוכה, שיפגעו בה.
אהוד מנור כתב כידוע את "אין לי ארץ אחרת" בימי המחלוקת של מלחמת לבנון הראשונה. שנים רבות קודם לכן, זכיתי למאור פניו. הוא היה המרואיין הראשון שלי כעיתונאי קטן ב"הארץ שלנו". לכן, עם כל השינוי החריף מאז, אני עדיין רוצה להיות אופטימי. זו הארץ שלי מאז "הארץ שלנו". גם אם אדמתה בוערת וצריך לכבותה לפעמים.
