הישראלים בסך הכול מרוצים, המסעדות מלאות, לכולם ברור שצה"ל חזק ויכול לנצח כל אויב, הכלכלה פורחת, השגרירות האמריקנית עברה לירושלים, אנשי המודיעין שלנו מביאים מאיראן את הארכיון הגרעיני שלהם, ונטע ברזילי מנצחת באירוויזיון. מה יש לומר? הכול בסדר. אבל מדובר במסך עשן, שמסתיר אמת מחרידה.
אולי כדאי להתחיל בהצהרות של קברניטי המדינה. ראש הממשלה, שרים, ראשי הצבא, הנשיא. כולם, בווריאציות שונות, אומרים שאם ישראל תותקף אנחנו נחזיר בעוצמה. ישראל מודיעה לעולם שהמצב שאנחנו מותקפים ולא מחזירים – כמו בפוגרום קישינב למשל – לא יחזור. זה מה שהגענו אליו לאחר שבעים שנות עצמאות: אם נותקף, דעו לכם שנחזיר. הישג ראוי לציון. אלא שלא קיים מדינאי אחד בעולם שיתבטא בצורה כזאת. זה כל כך מובן מאליו, שלומר את זה זו פשוט חרפה. קשה לומר זאת, אבל זאת האמת: מצב התודעה של ראשי המדינה כיום הוא מצב תודעה גלותי.
המבצע באיראן מדגיש זאת ביתר שאת. במקרה הזה מסך העשן סמיך במיוחד: מודיעין מעולה, אנשי מוסד מיומנים, ולכאורה הצלחה עצומה. אבל מה הדרייב של הפעולה הזאת? ישראל מסכנת עשרות מאנשיה בארץ אויב כדי לומר לפריץ – סליחה, לארה"ב – תראו, הנה ההוכחה שהם מתכוונים לפצצה, אנא, תעשו משהו לטובתנו, אנא תפעלו. זה עומק המעמקים של הפעולה באיראן: גלות ונמיכות קומה עטופה במבצע נועז ובמילים מפוצצות.
ומה קורה בסוריה? רוב התקיפות בסוריה מכוונות לקהל הישראלי. ישראל עוקצת, אולי אפילו עוקצת בצורה קשה, אבל הפעולות הללו לא יזיזו במילימטר את האיראנים מסוריה. כולם יודעים זאת, רק לא הציבור בישראל. הוא סומך על הצבא ומתפעל מהפגיעות המדויקות, אבל לא שם לב שלחיזבאללה יש 120 אלף טילים שמכוונים לישראל. האם את זה הצלחנו למנוע? ומדוע שנמנע מהאיראנים להתבסס בסוריה עם עשרות אלפי טילים משלהם?
יש לומר ביושר: ישראל מורתעת, מנהלת מדיניות גלותית ומהוססת, לא מנסה להכריע שום אויב, ואיש במערכת המדינית או הביטחונית לא מעלה בדעתו להציע מכת מנע. ישראל מבקשת שקט בכל מחיר כדי שהכול ימשיך לשגשג. יש כסף גדול, יש מתחמי אוכל, יש אקזיטים מופלאים ומסעירים, וחס וחלילה שנמל התעופה בן־גוריון יושבת, פן מנכ"ל אינטל העולמית יחליט שמסוכן להגיע לישראל. התוצאה היא שאנחנו נגררים, מגיבים ליוזמות של אחרים, ובסופו של דבר גם לא יצירתיים. האויב דווקא כן: עפיפוני אש הם רעיון יצירתי שעושה שמות בשדות של עוטף עזה. ואנחנו מכושפי טכנולוגיה (היא הרי הדבר היחידי שאנחנו מכירים כאמצעי התמודדות עם אויבינו): בקרוב נשמע על טיל מתוחכם שמסוגל לפגוע בעפיפון אש תוך כדי תנועתו לעבר ישראל.
כמו שהמוני יהודים חכמים ונבונים התהלכו באירופה של שנות השלושים ולא ראו דבר, כך קורה היום ממש לנגד עינינו. הם התפלפלו במקווה ובשוק על הבונד או על הרוויזיוניסטים, ואצלנו מתפלפלים בבתי קפה נהדרים על שמאל ועל ימין. הם נאמו בסניפי המפלגות, ואצלנו יש "שבתרבות".החברה הישראלית של היום דומה מאוד לעם היהודי של אז: עיוור, מחפש פרנסה או כסף גדול, מתפלפל בבתי מדרש, כותב מאמרים, מעקל את הבוהן שלו בוויכוחים אינסופיים – בעוד הלוע הולכת ונסגרת עליו.
זו ישראל האמיתית של 2018: מוצר אמורפי, חסר פנים, נסחף ברוח, מנוהלת בידי חבורת גבאים, חמושה עד לשיניים, לא מאמינה במושג "ניצחון", רועדת מפחד המערב, עושה עסקים, סומכת על הטכנולוגיה שלה, יושבת וממתינה למכה: עכבר חמוש במטוסי קרב.
בסופו של דבר האויב יתקיף בעיתוי שהוא יבחר, יפתיע בפעולות יצירתיות שלא נערכנו אליהן מפני שיש בו רוח ואנרגיה, ואנחנו נתנהג כמו גוליית מודרני, לא זריז ולא יצירתי, ונעשה הכול כדי להפסיק את הלחימה מפני שהיא מפריעה לחיים הטובים ופוגעת בעסקים. אבל איך מפסיקים?
מערכות ההגנה יספקו 85 אחוז הצלחה, אבל לא יהיה די בהן וטפטוף הטילים יימשך. הדיבור על הכרעת האויב על אדמתו יישאר על הנייר: להיכנס לשטח לא בא בחשבון, ואם תהיה כניסה היא בוודאי תסתפק בלעקוץ ולצאת. רבים מהאזרחים ימשיכו את שגרת חייהם בין המתחמים המוגנים, אולי נתב"ג יושבת, אולי התעשייה במפרץ חיפה תיפגע.
במקביל להתקפות הטילים ייתכן שנחווה חטיפת חיילים או אזרחים לתוככי עזה, או כניסה לשטח ישראל של כוחות חיזבאללה והרג באחד היישובים. כל אלה יפורשו על ידי האויב בצדק כניצחון, ואצלנו יפורשו בצדק כתבוסה.
הגלות עוד כאן, ולכן התרחיש הזה אפשרי. ולאחר הדם והאש ותימרות העשן, ההרוגים והפצועים, יתחיל הריפוי. נעשה חשבון נפש אמיתי: מי אנחנו, ומה אנחנו, ולשם מה באנו לכאן, ומדוע אנחנו מנהלים כאן חיים גלותיים חסרי משמעות. רק אז – ולא רגע אחד לפני.
