בואו נדבר על קנאה. בשבת שעברה, הרביעית התחננה להזמין לקידוש את החברים שלה. כנראה לא הייתי בהכרה כי אמרתי לה "בטח, אין שום בעיה". בהגיע יום השישי, התקבלה לשולחני רשימת כיבוד המספיקה להאכלת יבשת אוסטרליה. על מה מדובר? שאלתי, על הקידוש – היא ענתה בליווי גלגול עיניים פלוס "דההההה". מה פתאום קידוש? עניתי. את הסכמת! היא התעקשה ואז עברה לתיאור מפורט מדי של איפה היא עמדה, איפה אני שכבתי, כמה רוק היה על הכרית של הספה ומה לבשנו שתינו. מהלחץ שבירידה לפרטים הסכמתי והודיתי. נשלחה הודעה בקבוצה שהדרדקים מוזמנים ל־10:30 ויצאתי שפופה לרכישות.
אני יודעת את האמת, שככל שיש יותר תיוגים, ככה זה פחות חברים ויותר אינטרסים. ובעיקר ששום דבר לא מגיע ולא נוחת על אף אחד. צריך לקום על החיים וללכת ולהיפגש ולעבוד. ולקבל "לא" ועוד "לא"
שבת בבוקר יום יפה – אמא מגלה שהמדיח לא עבד בלילה ומאיפה יהיו לה עוד צלחות בשריות לארוחת צהריים עכשיו. אחר כך היא מתחילה להנדס את הפלטה, לא מצליחה. דוחפת, דוחקת, מתקנת. מצליחה והנה ברוך ה' כל הרוטב עם הכורכום לא מפסיק לדלוף ולהציף את השיש בכתמים שאינם יורדים. מקללת. מסדרת מחדש וגוררת את עצמה לחדר להפוך מסמרטוט לסמרטוט חדש – על מנת לצאת אל בית הכנסת עם קצת שמחת חיים. עוד לא הספקתי לצעוק – מי לקחה לי את הנעליים? ולבית דהרו קורקינטים, רולרבליידס ושאר מרעין מרעישין ועליהם גדודי חברות ש"באו לעזור". השעה עוד לא תשע – מה נסגר איתן? עשיתי הכול כדי להזדרז ולצאת לפני התקף הלב אבל החמישית נעמדה באמצע הסלון ופתחה במופע קנאה מרהיב, מופע שכולו רגש אחד טהור של קנאה צרופה. ניסיתי לשדל אותה – בואי איתי. לא רוצה. נלך לבית כנסת, יש בר מצווה וזורקים סוכריות. לא רוצה. נלך לסבתא, היא תיתן לך הפתעה. לא רוצה. נלך לחפש חברה. לא רוצה. הקנאה העבירה אותה על דעתה והייתה לה מטרה אחת, והיא לחבל. אחותה המופלאה דווקא הייתה פתוחה ואמרה לה, בואי תישארי, תשחקי איתנו. ואני שאלתי: את תתנהגי יפה? והיא כיווצה גבות וצעקה: אני לא אתנהג יפה. וכמו תמיד מולה אני לא מצליחה לגייס את יכולות החינוך, כי היא הנכדה בבית, והתפוצצתי מצחוק. תופתעו לשמוע, שזו לא הייתה תגובה מקובלת מבחינתה. הילדה יצאה החוצה, הפכה קערות במבה, חטפה בקבוקי שתייה (סתם, הוצאתי רק מים, אתם נורמליים? שמישהו יעשה לי דביק בכל הבית בשבת?). ניסיתי להיות רצינית וצעקתי עליה שתפסיק. בשלב מסוים היא נעמדה בעמידת מוצא מול אחותה וחברותיה, בכל יד בקבוק מים, וצעקה: אני רוצה להרביץ לה עם שני הבקבוקים האלו. היא הייתה יפה כמו אומה תורמן בקיל ביל. רעל בעיניים וסכין בין השיניים (השבוע גיליתי שהכוונה היא רה"ל בעיניים – יעני רוח הלחימה… מצד שני השבוע גם גיליתי שלא חייבים להכניס את מספר הרכב בשביל לתדלק ושפרגיות זה סתם ירכי עוף מפורקות – אז אני באמת כבר לא יודעת כלום).
השבוע באינסטגרם מישהי כתבה לי שהיא מקנאה בי. זה הצחיק אותי, כי בדיוק השבוע ברגע נדיר של גילוי לב וכנות פרקתי מול חברה כמה אני מקנאה. בכולם. בכולם. איך שרה מרינה מקסימיליאן: "איך קינאתי בכל אלה שהולך להם חזק הכול". ואני הרי יודעת שהכול זה שקר הפיד והבל הסטורי. אבל תמיד לכולם יש חיים, והם יפים וצבעוניים וצ'ייסרים. ואני מדמיינת חבורות של חבורות, יושבים ושואלים את עצמם איך לעזור אחד לשני ואז להתרומם ביחד כולם לשלב הבא. ורק אני על ציר, פיזורים, מחשב, איסופים, פתיתים, חוגים. והמקשיבה הסתכלה עליי, ואמרה שלולא היינו במקום אחר היא הייתה מורידה לי סטירה. איך אני לא יודעת שאצל כולם זה ככה. כולם יושבים וחושבים על אחרים, ואיך כולם מקבלים יותר הזדמנויות ויותר תפקידים. וכל אחד במקומו, מקנא בזמן מסך או במראה של האחר. ואני יודעת את האמת, שככל שיש יותר תיוגים, ככה זה פחות חברים ויותר אינטרסים. ובעיקר ששום דבר לא מגיע ולא נוחת על אף אחד. צריך לקום על החיים וללכת ולהיפגש ולעבוד. ולקבל "לא" ועוד "לא" ועוד אחד. וזה היה מאוד מדכא, כי באמת לרגע ראיתי בעיניים של זוהר את עצמי ואיך גם אני גוללת וגוללת ובא לי להרביץ עם שני הבקבוקים. ואז אני עוזבת את עצמי ועוזבת את זוהר שעוד קטנה ורק חושבת על אלו שבאמצע, על הנוער ועל כמה קשה להם. לחשוב שהם בכל רגע נתון מחמיצים ושיש בחוץ חבורות וכיף וחיים. שקר הפיד, הבל הסטורי. לא לתת לזה לגעת בי, לעורר אצלי רגשות כל כך עזים. חתיכת משימה.
לתגובות: Revitelzon@gmail.com
