"הבעיה היא לא שהגברת בן־גביר מסתובבת עם אקדח כי היא גרה בחברון אלא שהיא גרה בחברון", צייצה אשת התקשורת עינב גלילי בתגובה לסערת אשת השר המיועד והאקדח. משב הרוח הראשון שלימד על הסופה שבדרך הגיע עם פרסום תמונה מתוך מפגש בוקר בהשתתפות שרה נתניהו ונשות ראשי הסיעות בקואליציה הנבנית. יפה דרעי, רבקה גולדקנופף, גלית מעוז ואילה בן־גביר – ארבעתן נשים דתיות, עטויות כיסוי ראש – זכו כולן ללעג מיזוגני על סגנון הלבוש שלהן גם מטובי וטובות הפמיניסטים והפמיניסטיות ברשת, אולם בן־גביר משכה מטח נוסף של אש מקלדות נוכח האקדח האישי שהיא נושאת על חגור חצאיתה. הוא מונח שם בצנעה, ונדרשה עיתונאית חדת־עין שתבליט ותצייץ את התמונה מחדש תוך סימון האובייקט, אבל זה הספיק כדי לחגוג על חשבונה של האישה החמושה. בן־גביר צייצה בתגובה ובגאון מתבקש: "גרה בחברון, אמא לשישה מתוקים, נוסעת בכבישים מוכי טרור ונשואה לבעלי שהוא האיש המאוים במדינה. וכן, יש לי אקדח. תתמודדו". ומבחינת גלילי, כאן נעוצה הבעיה.
הבעיה היא לא שהגברת בן גביר מסתובבת עם אקדח כי היא גרה בחברון אלא שהיא גרה בחברון
— einav galili (@GaliliEinav) November 15, 2022
תרצה או לא תרצה, התבטאות כזו מצד נכדתו של ראש המפקדה הארצית של ההגנה, מי שהיה מבוני החילות של צה"ל ושר מטעם המערך־העבודה, מעידה על ירידת הדורות בשמאל הציוני. דרך ארוכה עבר המחנה הזה מאז חזונו פורץ הדרך ומקים המדינה של דוד בן־גוריון, ועד למאבקי טמפרטורת הרכבות של מרב מיכאלי. במדינה שמתמודדת עם היסטוריה מפותלת והווה מורכב, זכותם של צאצאים לפתח לעצמם מסלולים אידיאולוגיים שונים, כמובן, ובכל זאת קשה להתעלם מהעובדה שהדור השלישי למפריחי השממה עסוק הרבה יותר בעיצוב ציפורניים מחודדות נגד עצמו ועברו, מאשר בשימור מורשת אבותיו, הקרובה והרחוקה.
סבא ישראל גלילי לא רק תמך במפעל ההתנחלויות ובהקמת יישובי חבל ימית עליהם השלום, אלא גם היה מחברו של "מסמך גלילי", שהתווה את מדיניות מפלגת העבודה בשטחים ששוחררו במלחמת ששת הימים. המסמך שנכתב לקראת בחירות 73' הבהיר שלא יחול שום שינוי במעמד המדיני של "השטחים ותושביהם", אך גם צידד בהתיישבות ישראלית ברמת הגולן, ביהודה ובשומרון, בבקעת הירדן ובפתחת רפיח. בדאגתו לאכלוס האזורים המדוברים, ירד גלילי לרזולוציות מספריות מדוקדקות של יחידות הדיור הדרושות ביישובים ואופן גיוס הכספים לצורך רכישת קרקעות שם – דרך מנהל מקרקעי ישראל, לדוגמה. מוסדות מפלגת העבודה, אגב, אישרו את המסמך.
באפריל 72' ביקש גלילי לנער את ראש הממשלה, גולדה מאיר. תוך הבעת הבנה למגבלות התקציב הוא הבהיר כי "אף על פי כן, אינני מעלה בדעתי אפשרות להשאיר את קריית־ארבע בהיקפה הנוכחי". מנין יבואו יחידות הדיור הנדרשות להתנחלות שקמה לצד חברון? "בשעתו הצעתי להפריש מאה יחידות דיור מתוך המספר הכולל של שיכונים לזוגות צעירים ועולים", כתב השר גלילי במסמך רשמי. מתברר שדור וחצי אחורנית, לשאלה "איפה הכסף" הייתה תשובה ברורה וגאה ועקרונית. שום סתירה לא נראתה אז בין חיזוק ההתיישבות להטבות במחירי הדיור עבור אוכלוסיות מוחלשות. להפך, ממש שם נרשם הפתרון.
הם חשו ששבו הביתה
הסאבטקסט של גלילי הנכדה אומר שמותר לאדם להגן על עצמו במסגרת גדרי החוק, ולשאת נשק אם הוא חש איום על חייו. היא לא יכולה להתכחש לכך שלמתיישבי חברון בכלל ולמשפחת בן־גביר בפרט יש כל הסיבות לחשוש לחייהם, אבל מבחינתה הנרדפים הם גם האשמים. לא מטרידה אותה העובדה שכל יהודי באשר הוא, נתון לסכנה דומה אם רק תהיה הזדמנות למחבל המצוי – והוא מצוי ועוד איך. השמאל הישראלי דור 3.0 הצליח לשכנע את עצמו היטב שזה מגיע לנו. כן, גם בלב תל־אביב, אם צריך.
עשורים מעטים אחורה, לא היה צורך להסביר ולהתפלפל בנוגע לחשיבות ההתיישבות והרחבת המפעל הציוני, תוך חשדנות תמידית לתחבולותיו של השכן העוין. המחנה הציוני קיבץ אז לתוכו מגוון דעות – מרוויזיוניסטים ועד סטליניסטים, מסוציאליזם ועד קפיטליזם – והמשותף לכל אלה עלה על המפריד. הם רצו לשוב למולדת, הם רצו מדינה, והם רצו לחיות בה בשלום. הם הסכימו להתפשר באין ברירה על גבולותיה, אבל כשתוצאות המלחמות שפתחו מדינות ערב עבדו לטובתנו, הם לא הרגישו גזלנים, הם חשו ששבו הביתה. עייפות החומר, שהחריפה מאז מלחמת יום הכיפורים, הביאה אט־אט את השוליים הקיצוניים לתוך מרכז הקונצנזוס ההזוי של השמאל. הוא מתעקש עדיין על היותו ציוני אבל נבוך למדי מתפיסתו את ציון, ואי הנוחות שלו מעלה אצלו ספקות לא רק לגבי חברון ורמאללה, אלא גם באשר לירושלים עצמה.
פעם השמאל הישראלי עוד נלחם לפחות על התיישבות ביטחונית, תוך אשליה שאם רק נוכיח לעולם ששלומנו תלוי בקיומם של יישובים אלה, נוכחותנו באותם חבלי ארץ תקבל הכשר מבד"ץ העדה הבינלאומית. היום אפילו סעיף הביטחון לא ממש משכנע אותם. מבחינתם, "גבולות אושוויץ'" שהגדיר אבא אבן הם בני הגנה, ואם לא – בעיה שלנו. בניגוד לכל אינסטינקט קיומי, הם עסוקים הרבה יותר בהצדקת הנרטיב הערבי מאשר בהכרת האמת ההיסטורית, או לפחות הביטחונית. השמאל כאן מתייסר אפילו מגבולות תוכנית החלוקה, אבל את זה הוא עוד נותן לנו. ככה, במחיר מיוחד. וגם זה רק בבלאק־פריידיי הבא עלינו לקנייה. ובלבד שלא נשכח שקיומנו הוא עוול.
נוכח גל הרציחות, שכבר הפך לשגרה בכל מקום שבו הגלגל הפלסטיני יכול לסמן חריקת צמיגים מלווה בירי, תפיסת הנסיגות הופכת למגוחכת ותלושה. וזה בדיוק מה שהעלה את בן־גביר בבחירות והביא את רעייתו למעמד אשת שר. איך היא אומרת? תתמודדו. עם הטיעונים, עם הקשיים, עם התפיסה שפשטה רגל. ועל הדרך, מחנה ליברלי נאור, תכבדו. את שרה ואת אילה ואת שורת הנבחרות ונשות הנבחרים שנראות אחרת מתצוגת פראדה האחרונה, אבל בסולם גלילי, למגחיכים האוטומטיים יש הרבה מה ללמוד מהן.
לתגובות: orlygogo@gmail.com
