"ג'וני שב משדה הקרב" הוא אחד הספרים הנוראיים והחזקים שאדם עלול לקרוא בימי חייו. בפשטות, מדובר בחוויה מזוכיסטית לעילא, כמעט נטולת חרירי אוורור, כאשר כל רגע מעלה את השאלה הראשונית והבסיסית האם להמשיך לקרוא את העמוד הבא, המשפט הבא, המילה הבאה. המועקה, הסבל וחוסר האונים עולים על גדותיהם.
הספר, שרואה אור כעת בתרגום חדש לעברית, פורסם ב־1939 והפך להצלחה מסחררת בעולם שהתפכח מתמימותו. הוא ללא ספק נמנה על הרומנים הקאנוניים של מלחמות העולם, לצד "במערב אין כל חדש" של אריך מריה רמרק, "העולם של אתמול" מאת סטפן צווייג, "עד קצה הלילה" של פרדיננד סלין ועוד. עם זאת, בניגוד לדוגמאות האחרות, הוא לא באמת "רומן תקני" ואלגנטי הכתוב ביד סופר מיומנת; אין בו ליניאריות עלילתית או אלמנטים ספרותיים דרמטיים.
הפואטיקה המשונה שבו משלבת זרם תודעה פוסט־פוקנרי, ומתבטאת במשפטים ארוכים בלי סימני פיסוק, שלא פעם נתקעים בגרון, כמו למשל: "הוא שכב במי הנהר השוטף דרך עירו הרבה לפני שהגיע ללוס אנג'לס הרבה לפני שפגש את קארין המון זמן לפני שנסע ברכבת עטופה בדגלים ולצדה ראש העיר הנושא נאומים" (עמ' 61). לעיתים הדברים נתקעים ברמת המשפט עצמו, במין לקונה של עילגות, כמו למשל "היא לא בכתה מאוד" (15), או "הצלצול נשמע בודד כמו ישו מצטלצל לו בירכתי מוחו מחכה שמישהו יענה" (18).
עם זאת, נוכח היותו של הספר בעיקר צלילה תודעתית לתוך נפש ללא גוף, נפש במקום הנמוך ביותר האפשרי, העילגות עשויה להיות גם שכבת צבע של אותנטיות, של דמות שחלק ממאבקה הפנימי כרוך ביכולת להישמע צלולה ומדויקת ככל האפשר. אף על פי כן, הרומן הוא גם לא בדיוק "זרם תודעה תקני"; הוא מין יצור כלאיים חד־פעמי, מוטציוני אך פלאי.
בין החי למת
הספר מחולק לשני חלקים – "המת" ו"החי". בחלק הראשון, ג'וני בונהם, בחור כל־אמריקאי ממוצע מעיירה קטנה בשם שייל סיטי, מתעורר בבית חולים לאחר שנפגע מפגז באחד הקרבות במלחמת העולם הראשונה. אט־אט הוא מבין את חומרת מצבו. "אין לו ידיים ואין לו רגליים. הוא השליך את ראשו לאחור כדי לצרוח מאימה, אך מאומה לא קרה מפני שלא היה לו פה שיוכל לצרוח" (עמ' 65). הוא איבד את ידיו ואת רגליו, את יכולת הדיבור ואת חושי הריח, הראייה והשמיעה, ומנסה לשווא ליצור קשר עם העולם החיצון.
לכל אורך חלקו הראשון של הספר ג'וני לא לגמרי משוכנע, וכך גם הקורא, מה ממשי ומה לא. "חוסר היכולת להבדיל בין מחשבות וחלומות זה האבדון… גוזל ממנו את הדבר היחיד שמבדיל בין אדם נורמלי למשוגע… גוזל ממנו את הכבוד שהיה עשוי לרחוש למחשבותיו שלו וזה הדבר הכי גרוע שיכול לקרות למישהו. הוא היה נסער כל כך עד שלא היה בטוח מי אמיתי האחות או העכברוש. אולי אף אחד מהם אינו אמיתי. אולי שניהם אמיתיים. אולי שום דבר לא אמיתי אפילו הוא בעצמו" (עמ' 99). מצד אחד נדמה כי לא משנה אם הוא חולם או ער, הכול ממשי באותה מידה. מצד אחר, יש משפט אחד – שהוא משפט מפתח גם בשיר "וואן" של מטאליקה, שנכתב כולו בהשראת הספר – שאומר: "שום דבר לא אמיתי חוץ מהכאב".
מלבד תיאורים קשים לקריאה, שבמבט בן־ימינו זולגים לא מעט למחוזות הקיטש, יש גם תיאורים של חייו לפני המלחמה – על האהבות הנכזבות ועל התמורה ביחסיו עם אביו. יש בהם רגעים מרגשים ומדויקים, שעשויים בכל זאת להוות פתחי אוורור. אך לרוב דומה כי גם הם מגיחים מאותה מדמנה, כמו נדבקו בייאוש, בכובד ובסרקזם של ג'וני הנוכחי.
מה שהופך את החלק הזה לקשה עוד יותר הוא המנטרה הקיומית של ג'וני, שלא מפסיקה לנקר ולהוריד את הקורא לתהום. לפי המנטרה הזו אין שום הבדל בינו ובין אדם מת, שהרי שום מחשבה שעוברת בראשו לא תשותף עם אחרים, וכולן ימותו יחד איתו. אף שלמעשה הוא חולק את המחשבות הללו עם הקורא, וחלק אותם כבר עם מיליוני קוראים בכל העולם, מבחינה רגשית מדובר בעוד מסמר בארון המוטיבציה לקריאה. אם הדמות אומרת לך שכל מה שתגיד לך הוא חסר רלוונטיות, והיא דמות אותנטית, אתה מתחיל להאמין לה.
פציפיזם אינו מדיניות
כמובן, הספר מכיל ביקורת נוקבת על המלחמה עצמה. לא בכדי, בתקופה שלפני מלחמת העולם השנייה ובתחילת המלחמה עצמה, הוא הפך למעין מניפסט של המתנגדים להצטרפות ארה"ב למלחמה ושל התומכים במדיניות הפיוס.
מחד גיסא, המלחמה מתוארת בו כאוניברסלית מאוד, ולכאורה על־זמנית. כלומר, נראה שבכל דור ודור נצטרך להילחם וגם להזכיר לעצמנו כמה נורא הוא מחיר המלחמה. מאידך גיסא, יש בביקורת גם משהו מאוד אמריקני; המלחמות האמריקניות של המאה העשרים היו תמיד מעוררות מחלוקת מבחינה פנימית. מלבד ההפגזה היפנית על פרל־הרבור, וכמובן פיגוע התאומים, המלחמות הללו התרחשו תמיד רחוק מאמריקה עצמה – באירופה, במזרח אסיה או במזרח התיכון.
כפי שאת ג'וני "שכנעו" לצאת להילחם למען אידיאה מופשטת כמו חירות או דמוקרטיה, האמריקנים המשיכו לעשות זאת גם בווייטנאם, בעיראק ובמקומות אחרים. עם זאת, מלחמת ווייטנאם סימלה איזשהו קו שבר, נוכח המחאה האנטי־מלחמתית של ילדי דור הפרחים, שטענו בתוקף כנגד הקונספציה שבה גנרלים ופוליטיקאים מקריבים את חייהם של מיליוני צעירים ללא תכלית.
כך או כך, במסר המשוגר אלינו מהעבר יש משהו שקצת הולך לאיבוד; הרי ברור שמלחמות הן איומות, אבל באותה מידה ברור שאנו חיים בעולם מעט אחר, פחות בינארי, לפחות בחלקו. רבים מאיתנו כבר לא תמימים כמו ג'וני בונהם, או לפחות כפי שהיה לפני שהתגייס. מצד שני, הרי ברור שיש גם "מלחמות אין ברירה", וברור שלגיטימי תמיד לשאול לגבי כל מבצע או מלחמה אם הם כאלה, כפי שברור שפציפיזם לא יכול להיות מדיניות מעשית.
נפש ללא גוף
החלק השני, "החי", מתאר את החלטתו של ג'וני "לחזור לחיים" לכאורה. כצעד ראשון הוא מנסה לייצר דרך שבה יבין את הזמן ויחלק אותו לאינטרוולים הגיוניים, עד שהוא מצליח במתווה החתחתים המבוכי לחזות בכל זאת את מועד הזריחה. הדבר מעניק לו אנרגיה אל הצעד הבא: להטיח את גופו במיטה, לשלוח מסרים באמצעות קוד מורס, וכך לתקשר עם העולם החיצון. אלה הם פרקים שאמורים לכאורה לנסוך בקורא מעט אופטימיות ושמץ תקווה, אבל הבוץ כבר עלה על גדותיו מזמן.
בסופו של דבר, "ג'וני שב משדה הקרב" הוא בהחלט הופעה של כישרון ספרותי יוצא דופן. המחבר עצמו, דלטון טרמבו, לא חווה את מה שבונהם חווה. מקור ההשראה שלו היה מאמר שקרא על חייל בריטי שנפצע והתעוות אנושות במהלך המלחמה. היכולת שלו לחדור באופן טוטאלי כזה לתודעה של נפש ללא גוף, מעוררת התפעלות. זוהי יכולת ספרותית על גבול הגאונות. אמנם גדולי הסופרים מסוגלים להישאב לתוך דמויות בדיוניות, אך תמיד תהיה בהן קורלציה מסוימת לדמותם שלהם, או שיהיו קרובות לעולמן. לכן, על אף התחושה המתלווה לקריאה – אני חוויתי אותה כמו חבל שגדל בתוך הגרון, מתנפח ומתכווץ לסירוגין – אולי הדרך לעכל את התבשיל בצורה סבירה יותר היא להתייחס לטקסט דרך הפריזמה של הכישרון.
היסטורית, הספר בהחלט היה הבלחה חד־פעמית, גם של היוצר עצמו. לאחר פרסומו עסק טרמבו בעיקר בכתיבת תסריטים ומחזות. חלקם היו טובים מאוד ואף זכו בפרסים, אבל אף אחד מהם לא היה ייחודי ומפחם כמו "גוני שב משדה הקרב".
