שעתיים לפני הפגישה עם יוסי, שהבטיח לעזור לו עם המשרה וקורות החיים, הגיע הגשם השני. הוא שצף ושטף וסדק קטן התחיל לטפטף בחדר של אוריה. מכל הדירה דווקא בחדר שלו. אוריה לא היה בבית כשזה קרה, וכשחזר, שעתיים לפני פגישה שהיה חייב להגיע אליה, מוצף ועייף ורטוב בגרביים, הוא גילה שהמחשב שלו התמלא בטיפות של גשם שהגיעו מסדק קטן שהתפתל מהנורה שעל התקרה וירדו אל הקיר. אי אפשר היה להמשיך ככה, זה היה ברור. אבל כשהחליף בגדים וישב בסלון – שהיה מרפסת סגורה עם רדיאטור – עם כוס תה, והסתכל על הגשם, לחוץ מהפגישה ולחוץ עוד יותר מזה שמים מטפטפים לו בחדר, היה ברור לו שצריך לטפל בזה. רק לא היה ברור לו מי יטפל בזה.
זו הייתה דירה זולה במיוחד, שהמחיר שלה הותנה בזה שהם – אוריה והשותפים שלו – יטפלו בדירה. זה לא היה חוקי, אבל זו הייתה התמורה למחיר הזול. השותפים שלו לא היו אנשים שיטפלו בדירה; לעידן היה שיער פרוע לכל הכיוונים. הוא היה משאיר מטבח מלוכלך, שירותים מלוכלכים, אמבטיה מלוכלכת, ואי אפשר היה לדבר איתו על זה בכלל כי הוא תמיד היה מתחמק בטיעון של "יש לי מבחן חשוב מחר". שחף לימדה נגינה בגיטרה, ומדי פעם הייתה שותה קצת יותר מדי, מקליטה את עצמה ומעלה ליוטיוב. לא היו לה הרבה צפיות, הוא לא ידע אם זה מפריע לה. אולי רק רצתה שיהיה תיעוד. גם איתה אי אפשר היה לדבר.
הוא אהב את הדירה. הגשם השקה את הפרחים שאוריה הניח מחוץ לחלון, חלון שהשקיף על בית הקפה הקטן שהיה למטה ועל רחוב הזית. זה היה רחוב מרכזי בשכונה קצת צדדית. קו 55 עבר פעם בכמה דקות מתחת לחלון, עצר בתחנה, נאנח, העלה נוסעים והמשיך. אוריה עבר לשם ממש לפני חודשיים, אחרי המריבה הגדולה עם ההורים. אבא שלו כעס שהוא עושה מה שבא לו, חי איזה חיים נטולי הקשר, תכנית או משמעות. "אנחנו לא נהיה כאן לנצח," הוא אמר. הוא התכוון לילדים? לנכדים? מה הוא רצה? זה היה המשפט הכי אשכנזי שאבא שלו אמר אי פעם, אבל זה לא הפך את כיוון המריבה. אמא שלו כעסה מהצד השני. שהוא לא מכבד. לא אכפת לי איך אתה חי את חייך, היא אמרה, אבל תכבד אותנו. יש לבית הזה חוקים. הוא ניסה להתחיל לענות אבל כאב לה הראש והיא הייתה צריכה ללכת לנוח ומאז הם לא דיברו. זהו, זו הייתה המריבה הגדולה, הסדק שאי אפשר לאטום.
הוא ידע – צריך להתקשר לאבא. לאבא שלו, אמנון, היו ידי זהב. כשהיה צריך היה שיפוצניק. אחר כך הפך לקבלן, ואחר כך – לבעל חנות תאורה. ועדיין, כשהיה צריך לעשות או להתקין משהו, הוא היה עולה על הטוסטוס הישן שלו, החבוט, ונוסע עם שני תיקים מלאים במקדחה, מברגה, כלי עבודה ואינספור דיבלים, ברגים ומסמרים. הוא רק יגיע לדירה, יעיף מבט, יבין אם צריך כאן קלסימו או גבס, איזה חומר מקשר לשים, יערבב אחת ושתיים בכוס חד פעמית והופ, הכל יהיה מסודר רק תן לזה עשרים וארבע שעות להתייבש. אבל בשביל זה צריך להתקשר אליו.
הם לא דיברו כבר חודשיים. ממילא התקשו לדבר, עוד לפני הפיצוץ. אוריה דיבר המון עם אמא שלו, שאהבה לשבת על הספה בסלון ולהגג. אבא שלו היה מסתובב עם מגבת ברחבי המטבח, מבליח פעם או פעמיים בשיחה של שעתיים כדי להגיד משפט ולסגת אל הכלים. הוא חיכה עוד שעתיים כדי לדבר עם עידן ושחף אבל היה ברור שכל עוד זו לא בעיה שלהם זו, ובכן, לא בעיה שלהם, ואחר כך נשך שפתיים והתקשר. הוא הקשיב לצליל החיוג והיה לו איזה דחף לסגור מהר את הטלפון, ולכן השאיר אותו דולק. אבא שלו ענה. "כן," הוא אמר, מה שהוכיח שהוא ענה בלי לדעת מי התקשר. ואוריה אמר, "היי אבא, זה אני".
אמנון הופיע אחרי כשעה עם הפיאט הישנה. הוא עצר בפינת הרחוב, חנה בכחול לבן, חצה את הכביש בזהירות, באלגנטיות, ואחרי דקה או שתיים צלצל בדלת. הם לא התחבקו כשהוא נכנס, ובמקום זה הנהנו אחד לשני כאילו היו שני זרים שנפגשים ברחוב. אבל הוא נכנס הביתה, התבונן על הטיפות ועל הדלי שהתמלא לאיטו, ואמר, 'אין מה לעשות עכשיו'. אלה היו המילים הראשונות. "איטום עושים מבחוץ", הוא הסביר, "שמים זפת או יריעות, אי אפשר למלא את הקיר סתם במשהו, הוא כבר רטוב. צריך לעשות את זה כשהוא יבש".
"ובינתיים אין מה לעשות?" שאל אוריה.
"נשים סיליקון מיוחד," אמר אמנון. "ונחכה לימים יבשים יותר. בגשם אין הרבה מה לעשות. זה ימשיך לטפטף לך אז תשאיר את הדלי".
כל הסיפור לקח רבע שעה, שבמהלכה אמנון ירד לרכב, הביא דברים, עלה על כיסא, טיפל, אחר כך הטפטוף הפסיק, והוא לקח סמרטוט וניגב את כל המסביב. סיים, ניגב את הידיים שלו במגבת, שטף אותם, ניגב שוב, ואז התיישב על הכיסא במטבח ואמר, "אמא לא מרגישה כל כך טוב," ככה הוא אמר, "אני חושב שאתה צריך לדבר איתה יותר. אתה חייב להפסיק להיות כל כך כפוי טובה, זו היא שגידלה אותך, אתה יודע".
בבת אחת נעלמה הכרת התודה של אוריה והוא נזכר למה בעצם הוא עבר דירה. הוא רצה להגיד לאבא שלו תודה, ואני שמח שעזרת לי, אבל אני צריך ללכת ונתראה, ולסגור אחריו את הדלת. אבל זה היה יותר מדי לא מנומס, ולכן הוא רק הנהן ושאל, 'מה יש לה?'.
"יש לה כאבי ראש," אמר אמנון.
תמיד היו לה כאבי ראש. כאבי ראש היו סימן ההיכר של אמא שלו.
"טוב," הוא אמר. "תודה רבה שבאת, אבא. יש לי פגישה בעוד עשרים דקות ואני חייב להתארגן".
"כן," אמר אבא שלו, "טוב. בסדר גמור. אפשר אולי לקבל כוס תה בינתיים?".
הוא היה חייב ללכת להתארגן הוא הרגיש שהוא לא יכול לסרב, אחרי שאבא שלו טרח כל כך הרבה. הוא הכין תה שחור פשוט והוסיף חצי כפית סוכר. אחר כך הלך לחדר להתלבש נורמלי, ובזמן הזה אמנון ישב, שלח נעליים בוציות קדימה ושתה את התה לאט לאט, בלגימות גדולות, תוך שהוא משתעל כמה שיעולים ואומר 'אחחח', 'אחחח'.
"זה היה כוס תה טוב במיוחד" הוא אמר כשאוריה יצא מהחדר. "בדיוק כמו שצריך. ככה היו מכינים לנו בבית הספר כשהיינו חולים או רטובים. תה שחור פשוט, קצת סוכר, תה של מזכירות קראנו לו".
אוריה רצה לצאת, אבל פתאום כשראה את אבא שלו יושב עם כוס התה הריקה באמצע יום עבודה, אחרי שעצר הכל כדי לעזור לו, פתאום הרגיש איזה געגוע לאיש הזה, שמעולם לא ניהלו שיחת אב ובנו כמו שראוי היה שינהלו. שכל התקשורת ביניהם הייתה רק מילה פה, שלוש מילים שם, שני משפטים בשולחן השבת. שיחות אחרות, מרובות משתתפים, התנהלו כמובן, אבל לשבת איתו ולשמוע מה עובר עליו? אוריה מעולם לא עשה דבר כזה עם אבא שלו, ולא היה לו מושג מה עובר עליו ביום יום.
ולכן הוציא את הפלאפון ושלח הודעה ליוסי, אני אאחר באיזה חצי שעה פלוס, והפך את הטלפון על השולחן. ובמקום הפגישה הכין עוד שתי כוסות תה, הביא אחת לאבא שלו ואחת לו, הוציא תמרים יבשים מהארון והניח על השולחן, וכך ישבו אחד מול השני, אוריה בחולצה מגוהצת ובנעליים חגיגיות ואמנון בדגמ"ח ובנעליים בוציות, שתו יחד תה שחור עם חצי כפית סוכר ושתקו אחד לשני, ובחוץ טופף הגשם על הגגות ושטף אט אט ובעקביות את הכל.
