נתניהו היה רוצה ממשלה רחבה, אבל מחוץ למחנה שלו אין מי שיצטרף אליו

“תגיד", שאלתי את שר הביטחון בני גנץ לפני שבועיים, מיד אחרי הבחירות, “אם ראש הממשלה נתניהו יפנה אליך בעוד שנה ויבקש ממך להיכנס מתחת לאלונקה ולהרים את המשא הכבד כי הוא לא יכול לעשות את זה עם השותפים הנוכחיים שלו – מה תעשה במקרה כזה? לא תבוא להציל את המדינה?"

“מה אתה רוצה שאענה לך על זה", אמר גנץ. ביקשתי ממנו שלא יפיל את התיק הזה עליי, והוא השיב כי לא יצטרף לממשלה של בנימין נתניהו – לא עכשיו, לא בעוד שנה ולא עד תום הקדנציה.

נזכרתי בדו־שיח הזה כאשר ראיתי השבוע את המודעות העצומות בעיתונים הקוראות לאחדות לאומית. הפנייה בהן היא לנתניהו. “הגיע הזמן שתהיה מנהיג מאחד", נכתב שם מעל תמונה של שתי ידיים הלוחצות בחוזקה זו את זו. רוב העם רוצה אחדות, נקבע במודעות היקרות, וגם “עוצרים את הקרע בעם". אני במקום המפרסמים האלה הייתי עוצר את בזבוז הכסף הגדול על המודעות, ומפנה אותו למטרות צדקה. לא חסרות אצלנו כאלה.

ממשלת אחדות מנוגדת לאינטרס של נתניהו. בממשלה כזו לא יהיו חוקים משפטיים שנויים במחלוקת, לא פסקת התגברות, ולא ביטולים של סעיפי מרמה למיניהם

נתניהו היה רוצה לעמוד בראש ממשלת אחדות גדולה, וייתכן שיוזמי המודעות הללו הם תומכיו. זהו חלומו של כל ראש ממשלה. ממשלה כזו נשענת על רוב מוחלט בכנסת, אין לה שום בעיה להעביר חוקים והחלטות, הביקורת עליה מינימלית והיא לא נדרשת לעמוד כל הזמן במבחני הישרדות. אפשר גם לחלק את האחריות לכישלונות לכל הצדדים.

נתניהו רוצה, כמו כל אחד אחר. האבסורד הוא שהוא לא יכול להרשות לעצמו ממשלת אחדות אידיאלית מהסוג הזה, מכיוון שהיא מנוגדת לאינטרס שלו. ממשלה רחבה כזו לא תעביר בשבילו חוקים משפטיים שנויים במחלוקת, לא פסקת התגברות, לא חוק צרפתי ולא ביטולים של סעיפי מרמה והפרת אמונים למיניהם. בממשלת אחדות אין מהפכה משפטית, אין יועצים משפטיים “בראש שלנו", אין שופטים בהזמנה פוליטית ואין פרקליטות מפוחדת.

גם ראשי המפלגות שמעבר למתרס לא ילכו לממשלה כזו. ראש הממשלה לפיד היה פעם ביחסים מצוינים עם נתניהו, עד שפוטר מתפקיד שר האוצר בהפתעה גמורה, בדצמבר 2014. מאז לא תמצאו אותם משתפים פעולה. בני גנץ לא ילך לממשלה עם נתניהו, כי הוא לא רוצה שירמסו אותו שוב. יש מי שמפיץ שמועות כאילו אביגדור ליברמן מתחנן להיכנס לממשלה עם נתניהו. אין שטות גדולה מזו. המשבר ביניהם חרג מזמן מהגבולות הפוליטיים. הכול שם מבוסס על יצרים ונקמנות אישית.

לי ברור למדי מה נתניהו עומד לעשות בקונסטלציה המורכבת הזו. ראש הממשלה יעביר בעזרתם של השותפים הדוהרים שלו מהציונות הדתית ומהמפלגות החרדיות את החוקים המשפטיים שיעזרו לו לפרק עוד יותר את המשפט שמתנהל נגדו. אחר כך הוא ימצא את המועד והמקום הנוחים לו כדי לפרק את הממשלה הזו, שכבר היום הוא לא סובל אותה במיוחד. רואים את זה בתדרוכים שיוצאים מחדרי המשא ומתן.

הסיבות כבר מוכנות: הממשלה צריכה להיות אחראית יותר, השותפים קיצוניים מדי וסוחבים אותנו לכיוונים לא רצויים, היחסים עם ארצות הברית חשובים מדי. לא חסר. מי שלא מאמין מוזמן לספור את הפוליטיקאים שנתניהו עשה בהם שימוש לאורך הקדנציות, ובסוף זרק אותם לכל הרוחות. הרשימה ארוכה.

בינתיים השותפים החדשים של נתניהו רק מעלים לו את העצבים. סמוטריץ' ובן־גביר לא עושים לו הנחות ומעלים ציפיות כל הזמן. סמוטריץ' רואה את בן־גביר במשרד לביטחון הפנים, ותובע את תיק הביטחון כדי להאפיל עליו. אולי כך הוא יקבל את האוצר. שניהם מבטיחים שהם לא יהיו כמו נתניהו או שרון ולא יראו משם דברים שלא ראו מכאן. “מה שהיה הוא לא מה שיהיה", הבטיח סמוטריץ' בכנסת ביום שלישי. “מי שבחר ימין יקבל ימין, ולא יהיו לנו שום תירוצים". בן־גביר הוסיף כי יפעיל במשרד שלו את כוח ההרתעה וישנה את נוהלי הפתיחה באש “כדי להחזיר את השלווה". מעניין מתי הייתה פה שלווה.

למזלה של הקואליציה החדשה והמתייסרת, מולה עומדת אופוזיציה שבורה ומקרטעת. יאיר לפיד, עדיין ראש הממשלה, בני גנץ, מרב מיכאלי וגם אביגדור ליברמן גוררים את מחדלי הבחירות גם לעבודת הכנסת. הסכסוכים בין כולם רק מחריפים. גנץ, למרות המחויבות שלו, הוא החשוד המיידי של כולם בחבירה לימין. ראש הממשלה לפיד ומקורביו מאשימים אותו שהוא מתקרב לנתניהו. גם בציונות הדתית טענו שיש מגעים כאלה, רק כדי לעורר בהלה ולהוכיח שנתניהו הוא לא באמת ימין. אנשי נתניהו אמרו שמדובר בהפצת פייק ניוז והציעו להם להשקיע מאמצים דומים כדי להקים מיד ממשלת ימין על מלא.

גנץ ודובריו הודיעו שלשום כי לפיד הוכיח שהוא לא יכול להוביל קואליציה ולא אופוזיציה. זה קרה על רקע התקריות בוועדה המסדרת בכנסת, אבל הדברים מבטאים בעיקר תסכול עצום של המחנה המפסיד, שעדיין מתפרץ לכל הכיוונים. השדרן נתן זהבי איבד השבוע את הבלמים ושחרר דברי בלע עם דימויים נלוזים נגד הנחת תפילין. ח"כ ישראל אייכלר ענה לו בטיעונים מופרכים ומסיתים לא פחות.

בכנס של אגודת ישראל השבוע אמר אייכלר כך: “הם שונאים אותנו. הם שולטים בתקשורת ובמערכת המשפט. עצם העובדה שהגוש האמוני ניצח מוציאה אותם מדעתם. אצלם הדמוקרטיה זה לא שלטון העם. אצלם הדמוקרטיה זו תועבה, חילוניות, פלורליזם, רפורמים. זה אצלם דמוקרטיה".

בימין צריכים להבין משהו. אני שומע את הלעג כלפי אנשי המרכז־שמאל, שחושבים שחרב עליהם עולמם. הניצחון של הימין הוא מוחץ, זה נכון. הממשלה שתקום היא צרה, הדוקה והומוגנית, ומכאן החשש. אני מציע לאנשי הימין, הציונות הדתית והחרדים, לחשוב מה הם היו חושבים ועושים אילו המצב היה הפוך והממשלה החדשה הייתה רק של מפלגת העבודה, מרצ והסיעות הערביות, עם מרב מיכאלי, זהבה גלאון ומנסור עבאס. היינו בסיטואציה דומה אחרי בחירות 1992. זה לא נגמר טוב.