אם ממשלת ימין אמיתית אכן תקום בקרוב, אזי היא קיבלה מהרשות הפלסטינית מתנה: הזדמנות לנפץ את המנטרה שקודשה לאורך שנים בישראל ולפיה חייבים לשמר, לעטוף, למחול ולדאוג לרשות, כדי שלא תתמוטט.
אירועי הימים האחרונים כללו צעד פלסטיני נחוש וחד־צדדי נוסף בשרשרת ארוכה של ניסיונות דה־לגיטימציה לישראל. הפעם היה זה שיגור בקשה מטעם האו"ם לבית הדין הבינלאומי לצדק, במטרה שזה יקבע כי הכיבוש ביו"ש הוא סיפוח, ומשם תישלח ישראל לכאוס המשפטי של בית הדין הפלילי בהאג. מהר מדי הגיעו ההסברים ומסרי ההרגעה הקבועים של הדיפלומטיה הישראלית המוכה, מול היריקה בפרצוף שקיבלנו מהפרטנר אבו־מאזן. הם תיארו לציבור עוד החלטה חסרת שיניים של גוף מוטה הנעדר יכולת להניע סנקציות מוחשיות, וגורם רק כאב ראש.
המציאות רחוקה מכך. חווֹת הדעת של בית הדין הגבוה לצדק מקבעות עובדות, והפעם יתבקש בית הדין גם לקבוע מהן ההשלכות המשפטיות של סיפוח השטחים למדינת ישראל.
הרש"פ פועלת בתוכנית שלבים סדורה, שנועדה למוטט את הלגיטימיות שלנו בעולם, ונוקטת סדרת מהלכים שסופם ביטול החלטת האו"ם מנובמבר 1947 בדבר זכותה החוקית של מדינת ישראל להתקיים כמדינת העם היהודי.
התעוזה הפלסטינית לא מתקיימת בחלל ריק. יש לה שני מנועים בולטים: הראשון הוא זיהוי גט הכריתות של ממשל ביידן למחויבות האוטומטית להצילנו ממלתעות האו"ם והאג. הם צודקים. הדבר בא לידי ביטוי בהיעדר נחישות לעמוד לצידנו בקרבות הבלימה הדיפלומטיים באו"ם, ובולט במיוחד כעת בהבעת אי אמון במערכת הישראלית ובהחלטה לחקור את הריגתה של שירין אבו־עאקלה, כתבת רשת אל־ג'זירה. וזאת לאחר שתחקיר הצבא קבע בטיפשות בלתי נתפסת כי ישנה סבירות שהיא נהרגה מירי לוחם צה"ל שזיהה אותה בטעות כמחבל חמוש.
מנוע נוסף הוא נאווי פילאי, משפטנית דרום אפריקנית ששימשה בעבר נציבת האו"ם לזכויות אדם, וכיום משמשת שופטת בבית הדין הבינלאומי בהאג. פילאי מובילה באופן אישי אג'נדה אנטי־ישראלית רדיקלית, אחראית להטלת אחריות מלאה על ישראל לאירועי מבצע שומר החומות, והייתה בין יוזמי ארבע ועדות חקירה שונות שהתמקדו בישראל, שמהן יצאו האשמות כי ישראל מפירה דיני מלחמה. ההחלטה להפנות את סוגיית חוקיות הכיבוש לבית הדין בהאג, היא נדבך ישיר לדו"ח "ועדת פילאי" שגיבשה בעבור מועצת זכויות האדם.
אבל כיצד נלין על מדינות העולם או על האו"ם, בשעה שהפרדיגמה שמובילים צמרת המערכת הביטחונית בישראל, בכירים בממשלות הימין (לכאורה) והתקשורת, היא כי בניית צעדי אמון מול אבו־מאזן תורמת להרגעת המצב הביטחוני, ושבלי הרש"פ נטבע בכאוס ביטחוני. גם שיא במספר הפיגועים והנרצחים מאז שנת 2015 לא גרם לשר הביטחון גנץ להרהר מחדש באג'נדה שכללה את אירוח אבו־מאזן בביתו בראש־העין, תוספת של מאות היתרי כניסה לאח"מים, הקדמת תשלומי מיסים והלוואות בשווי מאות מיליוני שקלים כשורת "צעדים בוני אמון" – מכבסת מילים לפינוקי שוחד לבכירי הרשות ומושחתיה. אלה גם היו אמורים למנוע פנייה של אבו־מאזן להאג. התחינות הטלפוניות בימים האחרונים אל הראיס מרמאללה מצד נשיא המדינה ושר הביטחון, שנענו בבוז מוחלט, מעידות על האסטרטגיה הכושלת.
אך גנץ והממשלה היוצאת אינם האחראים הבלעדיים. אותה תיאוריה בדיוק הביאה להחמצת ממשלת נתניהו את החלת הריבונות ביו"ש בשנת 2020. החמצה שכנראה נצטער עליה שנים רבות, שכן החשש מסנקציות בינלאומיות פחת משמעותית. הבאת החלטת הסיפוח לכנסת או לממשלה באותה עת הייתה ההזדמנות הטובה ביותר של ישראל לעשות זאת.
אז מה עושים כעת? משנים אסטרטגיה, מסירים את הכפפות ומחזירים את הכבוד הלאומי. לפני שלוש שנים התקבל פסק דין נגד הרשות הפלסטינית, לאחר שהוכח במאמץ עילאי ולאחר עינוי דין שנמשך כמעט 20 שנה, כי אבו־מאזן ואנשיו אחראים למעשי זוועות ולרציחות, בהם הלינץ' ברמאללה. לצורך מימושו הוטל עיקול של חצי מיליארד שקל על כספי המיסים המועברים לרשות ממשרד האוצר. אף שליישום ההחלטה נדרשת רק חתימתו של שר האוצר ליברמן, הדבר אינו קורה בשל הפחד מהתמוטטות הרש"פ. אותה רשות שמעבירה מיליארד שקלים בשנה למחבלים, אך לדעת ממשלת ישראל לא תוכל לעמוד בתשלום לנפגעי הטרור הישראלים שדמם על ידיו של אבו־מאזן.
הגיעה השעה להחלטה נחרצת: לא עוד הטבות וצעדים בוני אמון, אלא מימוש יכולתה של ישראל להפעיל סנקציות כלכליות על הרש"פ, בכל מהלך חד־צדדי שלה הפוגע בישראל ומבקש לשלול את הלגיטימציה שלה בעולם. זהו הדבר היחיד שבאמת מאיים עליהם.
