השבעת הכנסת ה־25 הייתה פחות חגיגית ממה שניתן לצפות. אחרי רצף של כנסות קצרות חוזים לה דווקא אריכות ימים, אבל רף הציפיות שקבע נתניהו, שתכנן השבעת בזק של הממשלה, ייצר אכזבה בקרב שותפיו. אפילו את יו"ר הכנסת הם לא החליפו, בינתיים.
באופן נדיר למדי, חילופי השלטון הם מוחלטים. אף מפלגה מהקואליציה לא תמשיך לממשלה הבאה. כל מפלגות האופוזיציה חוזרות לשלטון. מהפך מושלם. רק חד"ש־תע"ל נשארת במקומה בספסל האחורי. ובכל זאת, המתח שהורגש במסדרונות לא היה בין המחנות אלא בתוכם. הקואליציה היוצאת וזו העתידית עסוקות בעצמן: הראשונה בחלוקת נטל האשמה, השנייה בחלוקת הכוח.
כמו תמיד במו"מ להקמת ממשלת נתניהו, המשבר החריף ביותר הוא עם ראש המפלגה הסרוגה. מורשת בנט נשארה גם לימי סמוטריץ', מה שמלמד שאולי זו בכלל מורשת נתניהו. הוא מתגעגע לימי המפד"ל ותיק החינוך, אבל יו"ר הציונות הדתית, ממרומי 14 המנדטים, מכוון גבוה יותר. ביטחון או אוצר.
בפגישות הראשונות בליכוד לא הופתעו מהדרישה ורמזו בעדינות שסמוטריץ' מתאים יותר לאוצר. אלא שפתאום התברר שגם יושב ראש ש"ס מעוניין בתפקיד. יש מי שמשוכנע שדרעי מתואם עם נתניהו כדי להוריד את סמוטריץ': ה"פשרה" שניסה נתניהו להציע לשני האישים הייתה בשיטת גם לך וגם לך לא יהיה: דרעי יוותר ויסתפק בתיק בינוני, וכך יעשה גם סמוטריץ'. אלא שבמקום שבצלאל יירד בסולם, דרעי טיפס עליו. ככל שמסבירים לו למה הוא לא מתאים לאוצר, כך הוא משתכנע שהוא צריך להתעקש. שאם לא עכשיו – כשהוא שותפו הבכיר של נתניהו, עם מספר דו־ספרתי של מנדטים, ובלי חקירה פלילית – אימתי. גם המחשבה על טקס החילופין עם ליברמן מעבירה בו צמרמורת נעימה.
אין בעיה, השיב סמוטריץ' כשהגיע לפגישה בביתו של דרעי. קח את האוצר, אני ממילא מעדיף את הביטחון. ספק אם זו כוונתו האמיתית. בקמפיין הוא אמנם סימן את הביטחון, אבל בפועל הוא מתעניין יותר בפיקוד מרכז – מה שנוגע להתיישבות ביו"ש והמאבק בטרור הפלסטיני – מאשר בפיקוד העומק, הנושא האיראני שתופס את רוב הקשב במשרד הזה. את הנושאים שחשובים לו הוא יכול לקדם גם ממשרד האוצר, בתוספת המתפ"ש וסמכויות הנוגעות להתיישבות. יש שם מספיק מנופי לחץ, ועוד לא דיברנו על התהום הכלכלית הפעורה בינו ובין דרעי, שהופכת את האוצר למשימה חשובה יותר עבורו.
ההתפתחות הזו הבהילה את נתניהו, ששלף רעיון חדש: דרעי לביטחון. יו"ר ש"ס, בתבונה, דחה את ההצעה. מי שמתכנן לקדם בקדנציה הקרובה חוק מרחיב לפטור מגיוס כדגל מרכזי, לא יוכל מוסרית לשלוח ילדים של אחרים לקו האש. זה לא טיעון שנוגע לשירותו הצבאי הפרטי של דרעי – ההיסטוריה הוכיחה ששרי ביטחון אזרחיים יכולים להצטיין לא פחות מהגנרלים – אלא לאינטרס הפוליטי שהוא מייצג. ש״ס היא מפלגה שרבים ממצביעיה שירתו ומשרתים בצבא, אבל את כוחה הפוליטי היא מקדישה להרחבת הפטור לסקטור מסוים. גם מי שתומך בהמשך ההסדר הזה בשם הערך של לימוד תורה, יכול להבין שיש חשיבות לנראות מול הציבור שכן משרת, ובמקרה הזה הנראות היא גם מהות.
אחרי שישה ימים של נתק, נתניהו נאלץ לחזור לסמוטריץ'. כשהם נפגשו, ראש הממשלה המיועד הרצה לסמוטריץ' מדוע לא יוכל להיות שר הביטחון. זו הייתה שיחה נינוחה על סיגר (בפיו של המארח), אבל הטקסטים היו קשים. נתניהו ניסה לשכנע שלא הכול צריך לקרות מיד. השנתיים הקרובות, המקבילות לשארית כהונת ביידן (בהנחה שלא יתמודד פעם נוספת) ידרשו תמרון עדין. יש לנו ארבע שנים, הזכיר, ותיקן: ארבע שנים ושבעה חודשים. סמוטריץ' לא התרשם. מה שלא יקרה בחודשי הכהונה הראשונים, כנראה לא יקרה לעולם. ןיותר מכך: זו ממשלת ימין כמו שלא הייתה מעולם. מה שהיא לא תעשה – נטולת משקולת מרכז־שמאל – אף ממשלה כבר לא תעשה.
במציאות פוליטית ומשפטית אחרת, נתניהו היה מעדיף הרכב קואליציוני אחר. ההיסטוריה תוכיח. אבל מרחב התמרון שלו הפעם צר עד לא קיים. גם של סמוטריץ'. יו"ר הציונות הדתית הרי נשבע לו אמונים לאורך הקמפיין. הדרך היחידה שלו לנצח בדעת הקהל היא אם ישכנע שהמאבק אינו על ג'ובים אלא על אידיאולוגיה, כפי שעשה כשמנע מהליכוד להקים ממשלה שתישען על רע"ם. בינתיים נראה שחששותיו מוצדקים. החתירה של נתניהו לייסד ממשלה נטולת קווי יסוד או הסכמים קואליציוניים מפורטים שיכבלו אותו לאורך הקדנציה, מעוררת חשד שבלי מנופי לחץ, ההבטחות בעל פה יתפזרו ברוח.
מאז ההפסד יאיר לפיד כמעט נעלם. מלבד נאומו בליל הבחירות, הוא דיבר בפומבי רק במסגרת מילוי חובותיו האחרונים בתפקיד: טקס סיום קורס קצינים, האזכרה ליצחק רבין, והשבוע בטקס החגיגי אחרי השבעת הכנסת בטרקלין שאגאל. יו"ר יש עתיד נאם במעמד החגיגי כראש ממשלה, אבל הנאום שהכין במקור היה של יו"ר אופוזיציה. הפיגוע הרצחני בבוקר ההשבעה, כמו גם העובדה שבניגוד להצהרות המוקדמות נתניהו לא הצליח להשביע ממשלה באותו יום, גרמו לו לגנוז את הטקסט הלוחמני. ראש הממשלה המכהן העדיף להמתין עם המתקפה על ראש הממשלה שטרם מונה. הוא ויו"ר הכנסת מיקי לוי עדיין ניהלו את האירועים מתוקף תפקידם, אבל עשו זאת בחדווה של מי שמנהל את הלוויה של עצמו.
זו גם הייתה האוירה בהתכנסות העגמומית של ראשי הקואליציה היוצאת זמן קצר לפני פתיחת האירועים הרשמיים בכנסת. מה רבים שאינם כבר ביניהם: חמישה ראשי סיעות שרדו מקואליציה של שמונה מפלגות. אחרי כמעט שבועיים של נתק הם נענו להזמנתו של לפיד והגיעו להתוועדות אחרונה אולי בלשכת ראש הממשלה בכנסת. בלי נציגות למרצ שהפכה לתנועה חוץ־פרלמנטרית, בלי סער שהתמזג במחנה הממלכתי, ובלי מי שעמד בראש אותה ממשלה מרבית הקדנציה, נפתלי בנט, שהשבוע הפך רשמית לאזרח מודאג.
לפיד יהיה יו"ר האופוזיציה בתואר, אבל לא מנהיג המחנה. היחידה שהמליצה עליו אצל הנשיא, באי רצון מופגן, הייתה מרב מיכאלי. כל שאר המוזמנים – גנץ, ליברמן ועבאס – הבהירו בדרכם שהם לא בגוש שלו. על חד"ש־תע"ל אין בכלל מה לדבר. הם אפילו לא הוזמנו. טיבי רתח, ולפיד סימס לו בניסיון להרגיע והסביר שזה כינוס של ראשי מפלגות הקואליציה, ושבשבוע הבא ייפגש גם איתו ועם עודה. טיבי לא השתכנע ופנה למו"מ עצמאי עם הליכוד בניסיון להפוך לסגן יו"ר הכנסת. בקדנציה הקודמת היה לו תיאום מצוין עם נתניהו.
מקור הנחמה היחיד של יו"ר האופוזיציה המיועד הוא שגם בגוש השני יש קטטות. בישיבת הסיעה של יש עתיד הוא חזה לממשלה החדשה שנתיים בלבד. לא ישכנעו אותי שממשלה שנשענת על שישה בן־גבירים ואבי מעוז היא ממשלה יציבה, טען. ועדיין, גם לפיד מבין שבשדה הפרלמנטרי אין בכוחו לעשות דבר. ביש עתיד מתדרכים שהם יהיו "אופוזיציה עניינית". קל להגיד, כשיודעים שממילא אין דרך לנצח באף הצבעה. בניגוד ליחסי הכוחות בקדנציה הקודמת, כאן אין משחק על חודו של קול ואין קואליציה מקוטבת שכל שבוע אגף אחר בה מודיע על שביתה.
נותר המישור החוץ־פרלמנטרי, שבו לפיד סימן שלוש נקודות, כלשונו: הדמוקרטיה, המשילות והכסף. הסעיף הראשון מכוון למאבק ציבורי רחב נגד פסקת ההתגברות. הפגנות בלפור יחזרו כנראה לפני שנתניהו יוכל לשוב למעון המשופץ בבלפור. סעיף המשילות משמעותו הטרלה מתמשכת של בן־גביר. גם שר בט"פ מצטיין יצטרך שנתיים או שלוש כדי להתחיל לקצור פירות בתחום הסבוך הזה.
אבל סעיף "הכסף" הוא המעניין מכולם: בשנה האחרונה נמנע לפיד מכל עימות עם החרדים, מתוך תקווה לפרק דרכם את גוש נתניהו. כעת הכיוון הפוך: הבטן הרכה של הקואליציה החדשה נמצאת במכנה המשותף הרחב, הלאומי־ליברלי, שבין מצביעי הליכוד למצביעי יש עתיד. לעת עתה הליכודניקים מוכנים לסנגר על העלאת קצבאות האברכים, אבל אם החרדים, בשובם משנה וחצי באופוזיציה, ימשיכו להתנהג כאילו הם מנסים לפצות על עשור של הרעבה, יהיה ללפיד איפה לכרסם. הסגנון לא יהיה של 2013, אבל בתוכן אולי נחזור עשור לאחור.
