תראו, בגדול אני רוצה לתאר בטור הזה איזשהו רגש עמום שמלווה אותי כבר שבועיים. הרגש הזה צובע לי את החיים, ועוטף אותי מבוקר ועד ערב. אני חושב שבהרבה מובנים כל הנוכחות שלי בעולם, מול שיזינג, מול הילדים שלי, מול החברים שלי, מול אמא שלי ומול עצמי – כל הנוכחות שלי נגזרת מתוך הרגש המוזר הזה שמציף אותי כל הזמן. אבל אני לא מצליח לתאר אותו, אני לא מצליח להבין אותו, אני לא מצליח להסביר אותו, אפילו לא לעצמי. אבל אני רוצה לנסות. ואני מבקש מכם סליחה, אם מהניסיון הזה יצא בסוף טור מוזר.
וזה העניין, בגדול אני בתקופה די נוראית, מהרבה בחינות. לא על הכול צריך לכתוב בעיתון חחחח, אבל בואו נגיד שמבחינה מקצועית אני חווה סוג של התמוטטות בימים האחרונים, ומבחינה נדל"נית, הבית שבו אנחנו גרים בתל אביב הולך להיחרב בעוד חודשיים וחצי, ואנחנו חייבים למצוא דירה חדשה לעבור אליה, ומבחינה חברתית, הרבה מערכות יחסים קרובות שלי התבלגנו בתקופה האחרונה, מכל מיני סיבות שלא קשורות רק אליי, איייי, ויש עוד דברים לא פשוטים שעוברים עליי ברוך השם. קיצר, מבחינה "'אובייקטיבית" אני בתקופה די רעה. לפי הגרפים אני אמור להיות עכשיו בעצבות גדולה.
ומה שמעניין זה, שאומנם החיים שלי לא פשוטים עכשיו בכלל בכלל, ובכל זאת אני מרגיש שאני בתקופה טובה. כלומר, אני מרגיש שהלב שלי מנוהל נכון. שמי שמשחק במניות של הרגשות שלי, משחק עכשיו חכם. המשברים הגדולים והחדים שאני עובר עכשיו בחיים שלי לא מצליחים לערער אותי ולטלטל אותי. להפך, אני מביט במהומות שיש לי עכשיו, בכל הפרויקטים שאני מביים, במין מבט רך ושמח. בעוד כמה שבועות אני מתחיל לחפש דירות להשכרה בשכונה חחחחח, אין דבר נורא יותר מלחפש דירות בתל אביב! ובכל זאת, אני ניגש למשימה הזו עם לב רחב ופתוח. וגם כל הדברים האחרים שעוברים עליי, גם איתם אני חי בסך הכול בשלום. לא יודע, אני בחיים לא אצליח להסביר את זה. אבל השלווה המשונה הזו שעוטפת אותי בשבועיים האחרונים היא כאילו "לא אני", היא כאילו "לא שלי". אני בדרך כלל בנאדם מאוד לחוץ וחשוף ורגיש וחלש ופסימי, רוב הזמן אני מתהלך בעולם הזה כמו עלה נידף. כל משבר מרסק אותי. כל כישלון מותיר אותי מובס ומתוסכל. אבל בימים האחרונים, בשבועות האחרונים, התודעה שלי הרבה יותר רגועה, ונינוחה, ואופטימית ובריאה. אוף אני לא מצליח להסביר את זה.
שמעתי לפני כמה ימים את השיר "מי האיש החפץ חיים". תאמינו לי מי שהלחין את השיר הזה צריך לשלם קנס בריבית דריבית. מה זה הלחן המעיק הזה! איך הוא קשור בדיוק למילים היפהפיות והאופטימיות הללו. מי האיש החפץ חיים! מי האיש שרוצה את החיים האלה. מי האיש שאוהב את הימים שלו! אייייי, מי האיש שמצליח לראות את החיים האלה בטוב. זה מה שהמשורר בספר תהילים שואל. איזה מין בן אדם אנחנו צריכים להיות כדי להיות אנשים כאלה, שאוהבים את הימים שלהם, אייי אייי אייי. והמשורר עונה! נצור לשונך מרע, ושפתיך מדבר מרמה. סור מרע ועשה טוב. בקש שלום ורדפהו. ראיתם פעם פסוק יפה כזה. איייי, אני מרגיש שהפסוק הזה הוא כמו חבר טוב שיושב איתי לבירה ואומר לי, יאירקה תפסיק לדבר מגעיל לעצמך, נצור לשונך מרע! אני יודע שאתה מדבר מגעיל לעצמך, כולם מדברים לעצמם מגעיל. אבל אל תוציא את זה החוצה! נצור לשונך! וגם אל תרמה את עצמך יאירקה. תקרא לדברים בשמם. אל תנפח את המציאות, אל תייפה אותה, ואל תשחיר אותה, תקרא לדברים בשמם! ואם כבר מדברים, סור מרע, ועשה טוב. אלו שני תהליכים שונים, אבל הם כרוכים זה בזה. והכי חשוב, יאירקה, זה שתבקש את השלום, ותרדוף את השלום! את השלום שבפנים כמובן. את השלום בין החלקים שלך, בין העצב והצחוק, בין השמחה לבין הבושה, בין הביזיונות לבין הנחמה. תרדוף את השלום הזה יאירקה. זה מה שאני שומע בפסוק הזה.
ורציתי שתדעו שהפסוק הזה הולך איתי בתקופה הזאת, הוא ממש מלווה אותי, אפילו כתבתי לו לחן חדש חחחח! כלומר, במציאות הנוכחית שלי, אני אמור להיות עצוב ושבור ומתוסכל בימים האלה, אבל אני לא עצוב, ולא שבור, ולא מתוסכל. אני בסדר גמור. אני לא מדבר מגעיל לעצמי. אני לא מרמה את עצמי. אני משתדל לעשות טוב. ואני מבקש ורודף את השלום. אייי איי איייי נגמר לי המקום, ואני שוב מרגיש שלא הסברתי את עצמי כמו שצריך, אבל גם המילים האלה שיצאו לי משקפות משהו ממה שעובר עליי. אולי.
כאילו בגדול הבנתי שהחיים שלי הם הדרך שבה אני ניגש לחיים שלי. ושהמציאות שלי כרגע היא נגזרת של העמדה שלי כלפי המציאות. ואפשר לחיות ברע, כמובן, אבל אפשר גם לחיות בטוב! ובשלום! אחחחח זו תובנה אלמנטרית, אני יודע, אבל מעט מאוד אנשים חיים ככה. ואני מאחל לעצמי, להצליח להחזיק את הסטייט אוף מיינד הבריא הזה, שבו אני נמצא עכשיו, כמה שיותר זמן. מצידי לחיות ככה עד יום מותי. שכוייח.
