1. "מזל טוב הרבנית! ניצחנו!" עוצרת אותי אישה לא מוכרת במנהטן וכשאני חושבת שהיא מתכוונת למשהו שקשור לרפובליקנים או לדמוקרטים, מתבר לי שוב שביידן וטראמפ מעניינים רק פרובינציות קטנות כמו זו שלנו. באמריקה, כמו באמריקה, מתעניינים רק בדברים גדולים באמת.
2.ברחובות ניו־יורק אני מבחינה בתופעה שלא ראיתי לפני הקורונה: אוהלים על המדרכות, מאוכלסים בהומלסים שחייהם התהפכו בעקבות הקוביד. מקומות העבודה שלהם נסגרו והם נותרו ללא פרנסה. ואם נדמה בהתחלה שמגדלי הענק לועגים לאוהלים השבריריים האלה, פתאום, כמו ביצירה של אנדי וורהול, הצבעים מבליטים את אמריקה האמיתית: אנשים שמגרדים את הרצפה, מגחיכים את גורדי השחקים שנבנו על חורבות האחד־עשר בספטמבר. היזהרי בבני עניים, ניו־יורק.
3.הומלסית צעירה אחת יושבת בגשם שוטף על המדרכה ומקבצת נדבות. אני מפשפשת בתיק, ככל הנראה זמן רב מדי, ואז היא אומרת לי באדיבות, כאילו היא פונה לאיזו קבצנית: "זה בסדר גברת, אם אין לך עכשיו אז בפעם אחרת". וכשאני רק חושבת על סיטואציה דומה בארץ, אני נחנקת מגעגוע לקבצנים הירושלמים בכותל. אני מתגעגעת לצעקה, לאותנטיות, לחופש הביטוי. כנראה לעולם לא אבין את האובססיה שבנימוס האמריקני.
4.אמאל'ה כמה פלדה! הרב יאיר דרייפוס, כשהוא מלמד על התרת נדרים, יביא את גשרי הפלדה הענקיים והמחלידים של ניו־יורק, כסמל לחברה ללא רפלקסיה. הם לעולם לא יחזרו בהם, הם חזקים ובטוחים בעצמם בעוד שעוצמה אמיתית, כך הוא יאמר, תהיה היכולת להתיר את עצמנו מתפיסות מקובעות שאנחנו שוגים בהן. מדי יום יקומו המוני עניים סחופים ויחלמו לנסוע לעיר הגדולה כדי למצוא שם אוצר מתחת לגשר. הלוואי שיֵדעו לחזור בהם! שיֵדעו לחזור הביתה! כל אמריקה כולה, גשרי פלדה צרים מאוד כדי שהיא לא תתפחד כלל, ולפעמים בדיוק זה מפחיד כל כך.
5.בכל פעם שאנחנו, קרי: הרב חיים ואני, נוחתים בשדה התעופה על שם ג'ון קנדי, שוב מגיע שוטר ועוצר אותו, את זה שנושא דרכון על שם הרב חיים מזרחי. שוב נעמוד שעות ונחכה שהם יבינו שם, בתחנת המשטרה, שהוא לא העבריין הנמלט ההוא, חיים מזרחי. רק בטיסות האחרונות הבנתי שהשוטרים כבר מזהים אותנו היטב, יודעים שזה לא הוא, המבוקש, ובאדיבות הם יחזרו שוב ושוב על הטקס הזה, כבולים בפלדה של עצמם. בפעם האחרונה שטסנו חלה תפנית בעלילה: השוטר ריכך לרגע את הבעתו הקשוחה ואמר, כמעט בתחנונים: "אולי תשנה אות בשם המשפחה שלך, תכתוב Mizrahi במקום Mizrachi ותשחרר את כולנו כבר? לא התחשק לי לעשות לו התרת נדרים. בא לנו דווקא להישאר מזרצ'י ואתה אדוני השוטר, תישאר כבול לעולמים באזיקי הפלדה שלך בתחנת המשטרה על שם ג'ון פיצג'רלד קנדי.
6.ומה עוד לא משתנה? לא בירושלים ולא בתל־אביב ולא בניו־יורק? הרווקות. ואיזה מזל שהן פלדה. קרוב לששת אלפים נשים שהגיעו לתרום לארגון "עזר מציון" ולמאגר מח העצם המופלא שלהם, אבל בסוף השיעור הן יבקשו אותה הברכה: זיווג. מאות סטודנטיות מוכשרות ויפהפיות, עושות כל מאמץ אפשרי להיראות בפורומים היהודיים ה"נכונים", משתתפות בשבתות שמארגנים גופים שאכפת להם והוא, עדיין לא נמצא. ואמרתי להן, שממש כמו בתרומת מח עצם, שום "מטרונה" לא תוכל לזווג מפני שזיווג הוא סיווג מדויק מאוד, הוא התאמה מקסימלית, הוא שאלה של מוות וחיים. למדנו ש"המחלה" של המאה ה־21 היא תחושת הבדידות, וממש כמו בתרומת מח עצם, לא מחפשים משהו שירפא, מחפשים מישהו. תרומת המח הראשונה אי פעם הייתה כדי להפיג את בדידותו של אדם הראשון. הוא נותן חלק מהחיות שלו, אבל אז, היא מגיעה: עצם מעצמיו, בשר מבשרו. ה"עזר מציון" הראשונה אי פעם, הייתה ה"עזר כנגדו".
7.אז איך זה עוזר לצלוח את הרווקות הזו? בדידות מפיגים בחסד. רבקה עוד לא יודעת מי האיש שיבוא מן השדה לקראתה, אבל בינתיים, היא תדע מי האיש שעומד לצידה כרגע וזקוק למים. היא מודעת לעובדה שזיווג הוא כל כולו חסד שמיימי, אז עד שינחת עליה החסד הזה, היא תתרגל חסד, היא תדבר בשפת החסד, כך שכשיגיע, היא תזהה אותו והוא אותה.
"מציאת חן היא גילוי ניסי של חסד. האדם היחיד אשר עייף מלשאת לבדו בעול הקיומי, אשר מאס באנוכיותו המבודדת והמוגפת, מוצא לו פתאום אדם אחר שעמו הוא מבקש לחלוק את עצם (!) קיומו המתפרץ בעוצמה של הר געש פעיל. בצורה לא מובנת, כל אחד מבני הזוג יוצא ממקום מחבואו כדי לפגוש את האחר". (הרב יוסף דב הלוי סולובייצ'יק).
חסד הוא רפלקסיה יומיומית, הוא שבירת כבלי פלדה שמרגילים אותנו שלא לצאת לקראת מישהו אחר, הוא הדבר היחיד שמאפשר לנו להמשיך ללכת על הגשר הצר הזה בלי להתפחד כלל.
