גיור הוא עניין אישי ואינטימי, ולכן, על פניו, המדינה איננה אמורה להסדירו. יגדיר כל אחד את זהותו כרצונו, ואם חפצה נפשו בגיור – יעשה זאת בהליך על פי בחירתו. ואולם, בצד ההיבט הסובייקטיבי, הפרטי, של המרת הדת, יש לגיור גם השלכות אובייקטיביות וציבוריות: המשפט הישראלי מייחד את היהודים בכמה הקשרים ובראשם הזכות לעלות ארצה מכוח חוק השבות והזכות להינשא לבן זוג יהודי באופן המוכר על ידי המדינה. לפיכך, לשאלה מיהו "גר" – ולכן "יהודי" – יש חשיבות כחלק מדיני ההגירה של מדינת ישראל ומדיני המעמד האישי.
מכיוון שהגיור משנה סטטוס משפטי של אדם, אין להפקיד אותו בידי פורום פרטי, גם אם כוונותיו נאצלות. אם לא תאמר כן, נמצאת המדינה מפקידה את הסמכות לקבוע מי רשאי להגר לישראל ולקבל אזרחות מקומית בידי גופים פרטיים, על פי שיקול דעתם. נדרשת אם כן הסדרה בחוק של דרכי הגיור המוכר בישראל.
מנגד, ברור שאין מקום להתערבות של המחוקק בקביעת המדיניות ההלכתית הראויה שעל פיה ינהג בית הדין המגייר. זהו עניין פנים־דתי שמסור לשיקול הדעת ולפרשנות ההלכתית של הדיין. המדינה חייבת להגביל את התערבותה לשאלות של מסגרת; הדיין אחראי למהות.
השר לשעבר נסים, שהגיש בשבוע שעבר הצעה לחוק גיור ממלכתי, הולך בדרך זו. בצדק ובאומץ הוא מציע כי המדינה לא תכיר בגיורים של בתי הדין החרדיים (דוגמת זה של הרב קרליץ), הדתיים־לאומיים (דוגמת "גיור כהלכה"), הרפורמיים והקונסרבטיביים. תחת זאת יוכר רק מסלול אחד של גיור – גיור ממלכתי, שהצעת החוק מפרטת את הנהלים שבאמצעותם יתבצע.
על פי ההצעה, הגיור יהיה לפי "דין תורה". ההצעה איננה קובעת כי הפרשנות של דין התורה היא דווקא זו האורתודוקסית, אך תנאי הכשירות של דייני הגיור והרכב הוועדה למינוי הדיינים, מבטיחים זאת הלכה למעשה. בכך נכזבת תקוותם של הזרמים שאינם אורתודוקסיים להכרה של מדינת ישראל בגיורם בארץ.
עם זאת ההצעה מאפשרת הכרה בגיורים של הזרמים שנעשו בחו"ל, בתנאים מסוימים, לצורך חוק השבות. אף שהחרדים והחרד"לים מזדעקים על "חורבן התורה", זוהי זעקת שווא, שהרי הכרה כזו כבר נקבעה על ידי בג"ץ. לזרמים יהיו גם שני נציגים מתוך 11 חברים בוועדה למינוי דייני גיור. היינו, סמלית, הצעת החוק משדרגת את מעמדם, אך מעשית הוא לא ישתנה.
בכלל יתרונותיה המרובים של ההצעה, גם החובה שהיא מטילה על רשמי נישואין להכיר ביהדותם של המתגיירים והקביעה של כללים לסופיות ההליך, כך שתיחסם הדרך לביטול גיור בדיעבד. הונאת הגר, המתאפשרת כיום, תיפסק.
ואולם, יעילותה של חומה בצורה נמדדת על פי איתנותה של החוליה החלשה בה. למרבה הצער, החומה שמציב השר נסים כוללת בתוכה חוליה חלשה – שער פרוץ לרווחה. ההצעה מפקידה את כוח השליטה בגיור הממלכתי בידי מי שימונה כראש רשות הגיור על ידי ראש הממשלה. כפי שמוכיח ניסיון רב־שנים, ראשי ממשלות בישראל מוכנים לקבל תכתיבים מהחרדים בנושאי דת ומדינה אם הדבר נדרש לקיום הקואליציה. לפיכך קיימת סבירות גבוהה שרשות הגיור תיכבש בידי החרדים, שימנו דייני גיור מבית שמאי ובכך תסוכלנה הכוונות הטובות לקידום גיור הלכתי ידידותי. יתר על כן, מאחר שהרשות תחזיק במונופול על גיור בישראל – המצב אף יורע יחסית למצב הקיים.
זו איננה ספקולציה: דווח כי ערב הגשת ההצעה לראש הממשלה שונה בה סעיף קריטי, בלחץ חרדי, כך שהוענקה לרב הראשי זכות וטו באשר לקביעת זהות ראש הרשות. הדעת נותנת שהרב הראשי החרדי יכתיב לבתי הדין, באמצעות שליטתו במינוי, קו הלכתי מחמיר. כך תגבר ה"שמאל דוחה" על פני "ימין מקרבת" ומאות אלפי עולים "מזרע ישראל" ייוותרו מחוץ לאומה.
אפשר לתקן זאת: יש לקבוע כי ראש הרשות יהיה חייב להכיר בגיורים של בית דין שיאויש בידי רבני ערים. הדבר תואם את הגיונה של ההצעה, שהרי רבני הערים הם בני־סמכא הלכתיים; הם נושאים בתפקיד ממלכתי והם בשר מבשרה של הרבנות הראשית. חשיבותו של התיקון נובעת מהעובדה שבישראל כמה וכמה רבני ערים שפסיקתם ידידותית למתגיירים, בדומה למקובל בבתי הדין הפרטיים של "גיור כהלכה". הכרה בגיוריהם במנותק מהקו שיכתיב הרב הראשי תממש את האתוס ההלכתי של ריבוי דעות בעולם ההלכה, בבחינת "אלו ואלו". ללא תיקון זה הצעת החוק היא בגדר מעשה בלעם במהופך: מבקשת לברך ויוצאת מקללת.
