מאמרו של הרב עידו פכטר ("תחייה איננה רפורמה", גיליון פרשת לך לך) נכתב בעקבות הפולמוס שהתעורר סביב הצעתו לאפשר הקמת סוכה תחת גג, במרפסות מקורות במגדלי מגורים. בדברים הבאים אבקש להציע התבוננות אחרת על הסוגיה, בניסיון להבין את התוצאה האנושית הנובעת מן ההלכה שאין לבנות סוכה תחת גג או אילן.
נראה שהלכה זו אינה מקרית, אלא תובעת מן היהודים לגור לא רחוק מדי מן האדמה ולא קרוב מדי לשמיים. היא חלק מאשכול של הלכות המשמרות את המרקם הקהילתי והחברתי. לעומת זאת, פגיעת המגדלים בעם היושב בציון, ובעיקר במי שיכולתם הכלכלית מוגבלת והם נאלצים, בעקבות הסכמי פינוי־בינוי, לעבור ולדור בבניין שלא בחרו בו לכתחילה, היא הרסנית לטווח הרחוק. אנו עשויים לגלות כי קבוצה דתית שתקפיד על תכנון עירוני הלוקח בחשבון את הלכות סוכה כלשונן, תרוויח מכך בטווח הארוך; ואילו ציבור שייכנע לתרבות המגדלים ויקל בשמירה על ההלכה הזו – יפסיד.
במדינת ישראל רווחת עתה תפיסה תכנונית המבקשת לדחוס את העם לתוך מגדלים בני עשרות קומות בין גדרה לחדרה. היא חודרת כעת גם לחלקים בעיר הקודש ירושלים, ומעת לעת גם בפריפריה. מדובר גם על מגדלים בני 80 קומות (ויש אפילו שאיפה ל־120 קומות), ובהם 70 יחידות דיור לכל דונם אדמה. זאת כדי "לחסוך", כדברי המתכננים, יישובים שלמים ביהודה ושומרון, בגליל ובגולן, בנגב ובקעת הירדן. מצווה עלינו שלא להשלים עם תפיסת עולם שכזו.
המרד בתרבות המגדלים נדרש עתה כבימי אברהם אבינו, שלפי דברי חז"ל (בבלי עבודה זרה יח, ב; תנחומא וירא ועוד) התנגד לבניית מגדל בבל, ועזב לארץ כנען. אנו צאצאיו יוצאים מדי שנה במשך שבוע ימים אל הסוכות הארעיות, שמבעד לסכך שלהם מבצבצת כיפת השמיים.
התבוננות זו על המוסר הגלום בתוך ההלכה, המתייצבת נוכח הנוהג המקובל במערב בתחומי חיים שונים, ממשיכה לא רק את דרכם של אברהם אבינו (ושרה אמנו, שותפתו למסעות ולניסיונות), אלא גם את דרכם הפילוסופית של הוגים ציוניים כאחד העם, א"ד גורדון והרב קוק, שראו בציונות מרד במוסכמות חברתיות המבטאות את "כוחי ועוצם ידי" של המערב.
מתוך שהיא תובעת לראות את כיפת השמיים דרך הסכך, הסוכה מערערת את שאיפת האדם להשליט על הכול – על הטבע שבתוכו ועל הטבע שמחוץ לו – את כוחו ואת עצם ידו. בתנ"ך, צורך פסיכולוגי חולני זה מתבטא גם בבניית מגדלים. תרבות זו נתפסת אצל אבותינו כתרבות של עבודה זרה, וראשיתו של העם היהודי היא במרד של אברהם העברי בתרבות המגדל.
גם הלכות שבת, המגבילות את השימוש בחשמל, מקרבות אותנו אל הקרקע. אפילו מי שמשתמש במעלית שבת יימנע כנראה ממגורים בקומות העליונות של בניין שגובהו 20 קומות ויותר, העלול להפוך לבית כלא בשבתות. מדוע אפוא דוהרת מדינת ישראל לבנות גורדי שחקים המכערים את נופה של הארץ, ואשר לא יתאימו למגורי דתיים וחרדים? האין בכך אפליה? ולחילופין, שמא הגיעה העת שדווקא "חילונים" יאמצו כללים תכנוניים אלו שההלכה מבקשת להנחיל בדרך עקיפה, משום שהתורה מורה דרך לכל מבקשיה.
מלכודת לעניים
בספרה "מיגדלים כושלים: בעיית התחזוקה ארוכת הטווח במיגדלי מגורים", שיצא לאור בשנת 2009, מציבה פרופ' רחל אלתרמן מן הטכניון זרקור על כמה מן הבעיות המוסריות הקשות הכרוכות בהפניית אוכלוסיות שאין הפרוטה מצויה בכיסם תדיר, למגורים במגדלים. מסקנותיה הן שבניינים גבוהים מתשע קומות מחלישים את המרקם החברתי באופן ניכר, יוצרים תחלופת דיירים, ומקשים לגבות דמי תחזוקה. רוב הדירות בהם מוצעות להשכרה, ולא לדיור קבע. היכולת לקיים בהם חיים של ערבות הדדית ואחריות לנכס המשותף – קלושה.
אלתרמן מציינת גם כי הבלאי שיתרחש בבניינים גבוהים יביא בהכרח להידרדרות חברתית של הבניינים והשכונות, לעזובה ולהזנחה, שכן תחזוקת הבניין תעלה מעבר ליכולתם הכלכלית של תושביו, ואז הם עלולים להשתעבד לחובות התחזוקה היקרה ולהפוך לבעלי חובות במקום לבעלי דירות. הציבור קשה־היום בישראל מתפתה כאשר מוכרים לו עסקאות פינוי־בינוי למיניהן, עם הבטחות לבריכה מקורה ושטח נוסף לדירה. הוא אינו מודע למחירים הגבוהים של מגורים במגדלים, ובהם דרישות חיטוי ומערכות מים ייחודיות ויקרות, וסיכונים גדולים יותר במקרי שריפה שאין להן מענה בקומות הגבוהות, כאשר הבית עלול להפוך למלכודת אש. בנוסף, הגובה מקשה לפתוח חלונות ולתחזק אותם.
הטוענים שמגורים בבניינים גבוהים פותרים בעיות אקולוגיות, אינם מבינים כי האמת הפוכה: בשל גובה הבניין לא ניתן להתקין עליו דודי שמש לכל הדירות, ובמקום להשתמש באנרגיה סולרית מסתמכים הדיירים יותר ויותר על חשמל. העלויות מטפסות לגובה לא רק בשל מחיר האחזקה האסטרונומי של הבניין, אלא גם בשל התלות בחשמל ממקורות פחות נקיים.
מסתבר שמן הטעמים הללו מסירים בארה"ב, למשל, את הקומות הגבוהות בבניינים רבי קומות שאיכותם מידרדרת, ומשאירים 6-2 קומות. מעניין שגובה הבניינים המקסימלי שבו חרדים יכולים לדור הוא שבע קומות, זאת מפאת מחויבותם לשמירת שבת ולהקמת סוכות כהלכתן. מספר זה, המקובל באזורי מגורים חרדיים, קרוב למספר הקומות שאליו מגיעים אחרי שעוברים את תוצאות האסון התכנוני ומקפדים את ראשם של המגדלים. נמצא אפוא שהשמירה על ההלכה שומרת גם על האדם.
הציונות כפוסט־רפורמה
בהמשך לדברים אלו, אני מבקש לגעת גם בשאלת היחס בין "תחייה" ו"רפורמה" בציונות, שהרב פכטר התייחס אליה. רוב מוחלט של הוגי הציונות הקלאסיים – בהם כאלה שחיו כחילונים כמו אחד העם וברל כצנלסון, או שומרי מסורת שחיו בתוך הציבור החילוני כא"ד גורדון – גרסו שראיית התרבות הסובבת הכללית (ותהיה זו רוסית, צרפתית, אנגלית או אמריקנית), כנעלה מבחינה מוסרית וערכית על התרבות הלאומית היהודית, המגולמת גם בהיבטים שונים של ההלכה, היא התבטלות עצמית מבישה. תעיד על כך שמירת השבת של גורדון, ההגנה על דיני אישות של ההלכה על פי תפיסת הרמב"ם של אחד העם, היחלצותו של ברל כצנלסון לשמירה על תשעה באב, ועוד.
פנייתם של ההוגים הציונים ציינה שאיפה להזדהות עם המהלך ה"אברהמי" של האומץ להיות שונים מכלל העולם. כלומר, במובן מסוים המהלך הציוני היה מהלך "פוסט־רפורמי" במובן הפילוסופי־פרשני. עמד על כך גם אנתוני סמית' הבריטי, מחוקרי הלאומיות החשובים, במאמר מעניין משנת 1974.
אכן, מנקודת מבטם של ההוגים הציונים שאורחות חייהם לא הונחו על פי ההלכה, אך הם הגנו על רבים מדרכיה ומנהגיה, ההלכה לא נתפסה כמערכת חוק אלא כמערכת נורמות המכוונת אורחות חיים אנושיים לאומיים. משום כך היא יקרה גם למי שבפועל לא הקפידו על קלה כחמורה, ודווקא במקומות שבהם התרבות המערבית תובעת לכאורה את נטישתה.
א"ד גורדון כיוון לערכים הגלומים בדרך החיים היהודית, בביטוי שטבע "האור הגנוז בפנסים רבים", שאנו, ההולכים בנתיבי אורח החיים היהודי, אמורים לפתוח אותם פנס אחר פנס. אחד העם ביקר את ההתבטלות המוסרית של עם ישראל נוכח תרבות החילון במערב, במאמרו משנת תרנ"ג, "חקוי והתבוללות". "רואים אנו", כתב אחד העם, "את אלה היושבים בעריהם, כשרוח קלה של קולטורא אירופית מתחלת לנשב במקומם, ראשית 'השכלתם' היא פריצת הגדרים הישנים והפניית עורף בקלות ראש להיסודות הרוחניים שעליהם היהדות קיימת מדור דור".
תקוותו של אחד העם נתונה ל"חיים החדשים הצומחים ועולים לעינינו בארץ ישראל. שם, במקום לידתה והתפתחותה של הקולטורא הלאומית שלנו… תהיה ה'ישות' הלאומית ניכרת בכל המעשים, וההשפעה מן החוץ לא תבוא שם בגבולנו אלא במדה הרצויה לרוחנו הלאומי. וזאת למרות שגם בארץ אבותינו עבדים אנחנו ברוח, ובשפלותנו בעיני עצמנו אנו מחקים גם פה את הרע, ואין רוחנו הלאומי יכול לעמוד בפני אויביו התקיפים ממנו".
הווה אומר, אף שההוגים הציוניים היו חלק מהחילון, הוא לא נתפס בעיניהם כתופעה שכולה או רובה חיובית, גם אם הייתה הכרחית.
גם הרב קוק ראה את החילון בארץ ישראל בתקופת התחייה כאסון לאומי. ההבדל בינו ובין החרדים הוא הבנתו שאין ברירה אלא לנהוג באהבת ישראל ולהכיל את הביטויים הלא ראויים של התנהגות החילונים. הדבר עולה ממכתבו שפורסם לפני כמאה שנה בעתון "דאר היום" (י"ג תמוז תרפ"ב, קיץ 1922; ותודה לחיים לנגזם שהפנה את תשומת ליבי למכתב זה). הרב קוק פונה שם ב"קול קורא לכל אחינו החדשים בא"י, למורים, למחנכים לסופרים ולאמנים ולמנהיגים ולפקידים ולכל הקהל כלו", ושואל בכאב:
מדוע אין אתם שמים לב כי לא יש לנו כפירה לאמית, רק תורה לאמית ואמונה לאמית, דת לאמית ומסורת לאמית, שכל המזלזל בהם סופו הוא שנוטל את חייו מן העולם הישראלי, ונוטל עם זה חלק מן החיים הלאמיים שלנו ומאבדם מן העולם… האם לא באה השעה שתאמר מצדכם אחים, גם מצדכם, איזו אמרה של ודוי של 'אמנם חטאנו'? הטוב עשיתם והטוב תעשו אם אתם בוזזים את אוצרות הקדש שלנו, את לבותיהם הטהורים של בנינו ובנותינו, בתתכם לפניהם חנוך כזה שאין בו אמונה, דת מסורת וקדוש? השמתם אל לבכם לשער איזו סגולות אתם מאבדים. בהשלילה הגדולה הזאת, התאמרו כי הכפירה הארופית, תבנה את רוח עמנו ותחיתו במקום האמונה הישראלית? האין כבר די לשוב מהטעות המרה הזאת?
אם נחשוב בדרכם של אברהם העברי, הרב קוק, אחד העם וגורדון, לא היינו מתקנים את הלכות סוכה לצורך מגורי העראי של עם ישראל בחג הסוכות, אלא להפך: מתקנים את המוסכמה המופרכת שחובה על עם ישראל להתרכז במגדלים גבוהים בעת הזו.
המלחמה על הבית, ביתו של עם ישראל למשפחותיו, בעידננו היא רבת פנים, מתוחכמת ומורכבת. האומרים לרע טוב מסתירים מעיני פשוטי העם את אחיזת העיניים המסנוורת של אשליות שונות הנמכרות לציבור. המלחמה הזו עניינה גם במרד העברי העכשווי, המבקש למנוע את דחיסת עם ישראל למגדלים באזור המרכז. הגותם של הוגים ציונים, חילונים כדתיים, ששיבת עם ישראל לארצו עמדה בראש מעייניהם, צועדת בדרכו של אברהם העברי השב לארצו לאחר שמרד בתרבות של עבודה זרה, המקדשת את המגדל.
ד"ר עינת רמון היא מרצה בכירה במכון שכטר למדעי היהדות
