העימות בין הרצון להכחיש מעשים נוראים ובין הרצון להכריז עליהם בקול רם הוא דיאלקטיקה מרכזית של הטראומה הנפשית. בני אדם שנעשו בהם מעשי זוועה מספרים פעמים רבות את סיפוריהם בדרך רגשית מאוד, סותרת ומקוטעת, החותרת תחת אמינותם ומשרתת כך את שני הצווים: סיפור האמת ושמירת הסודיות. רק כאשר האמת זוכה להכרה בסופו של דבר, יכולים הנפגעים להתחיל בתהליך ההחלמה. אבל לעתים קרובות מדי הסודיות מנצחת, וסיפור האירוע הטראומטי אינו יוצא לאור במילים אלא בתסמינים (ג'ודית לואיס הרמן, טראומה והחלמה, עמ' 20).
ההבנה שטראומה מינית גורמת למצוקה נפשית חמורה ביותר, קיימת כבר אלפי שנים. התורה בספר דברים משווה את חומרת האלימות המינית לרצח, והיום אנו יודעים להציב את הביסוס המדעי להבנה העמוקה הזו. בזמן אירוע טראומטי, המוח מכבה חלק גדול מהתפקודים שלו כדי לשרוד את החוויה ההרסנית. היכולת לחשוב, לזכור ולהרגיש, מהווה איום ברגעים אלו של אימה מצמיתה. המוח "הורג" חלקים מעצמו כדי לשרוד, באופן דומה לימאים האוטמים חדרים בספינה טובעת. זהו המקור לתחושת המוות הפנימית המלווה פעמים רבות את הנפגע, לעיתים במשך שנים רבות.
בעבור ילד שעובר פגיעה, הבנת האירוע משמעותה נטרול היכולת לתפקד ולהמשיך את החיים כפי שהם. רק כאשר משמעות הדברים נמחקת, אפשר לקום בבוקר וללכת לבית הספר. אך בעוד חלקים מסוימים במוח נכבים, חלקים אחרים מתפקדים וזוכרים. הטראומה נרשמת בגוף שתמיד זוכר, במערכת החושית־תנועתית, באזורים עמוקים וראשוניים שאין בהם מילים ומחשבות, רק תחושות. הטראומה עצורה ומוקפאת, עד ליום שבו יהיה מרחב בטוח ומוגן לחזור לרגעי האימה ולטפל בהם (בתקווה שאכן יהיה כזה).
מנגנון הישרדות
אחד הדברים הנוראים שעושים לנפגעות ונפגעים, הוא השימוש בסבל הנפשי שהם חווים ובתגובות הפוסט־טראומטיות שתוקפות אותם, ככלי להשתקה, למחיקת עולמם הפנימי ולהפניית האשמה כלפיהם. חלק גדול מהגברים והנשים שעברו טראומה מינית סובלים מקשיים נפשיים הרסניים. במקרים של טראומה קשה בגיל צעיר וטראומה מתמשכת, הסבל הנפשי עלול להתפתח להפרעות נפשיות קשות, ובמקרים קשים במיוחד מתפתחת הפרעת אישיות דיסוציאטיבית.
אדם שאינו מבין בנושא, ולעיתים אפילו אנשי מקצוע מנוסים, עשוי לפרש זאת כ"שיגעון" וכ"אובדן השפיות". מצבים אלו כוללים דיכאונות וחזיונות חוזרים ונשנים של האירוע הטראומטי, העשויים להתפרש כהזיית ראייה; שמיעת קולות של הפוגע עשויה להתפרש כהזיית שמיעה; התעלפויות קיפאון וחוסר יכולת לתפקד – כהתנהגות קטטונית; התפרצויות זעם וחוסר ויסות עשויים להתפרש כהפרעת קשב וריכוז; הפרעה אנטי־סוציאלית והפרעות בכניסה לקשר, עשויות להתפרש כהפרעת אישיות גבולית וכפגיעה עצמית או מזוכיזם.
האבסורד גדול במיוחד, משום שדווקא החלקים "המופרעים" האלה הם שמחזיקים את המציאות הנוראית שנפגעה, בעוד החלקים המתפקדים מחזיקים את פנטזיית המציאות התקינה, ללא פגיעה. כל ההפרעות הללו הן תוצאה ישירה הנובעת מתוך מנגנוני הישרדות של הנפש, כנגד האימה והכאב הנפשי הבלתי נסבל שיצרה האכזריות של הפוגע.
אבחון מוטעה הוא כשל מצוי בעבודה עם נפגעים. היעדר הכרה ברקע להתפתחות ההפרעה הוא היעדר הכרה במקור הפגיעה, ועלול להוביל להאשמת הנפגע/ת במקום מתן תוקף למציאות ההרסנית שהתרחשה. כשל זה עשוי להיות מקרי, או כזה שנעשה מתוך כוונה טובה.
תיוג אכזרי
רמה אחרת של פגיעה, והיא אכזרית במיוחד, הוא שימוש לרעה של אנשים ושל החברה בכללותה, בתיוג המוטעה והמטעה על מי שמתמודד עם קושי נפשי. במקום להעניק הכרה בפגיעה ובהשפעותיה, הנפגע נרדף, נמחק ומואשם בגלל סבלו. הפוגע הוא שיצר את הסבל, ועכשיו הוא ותומכיו משתמשים בסבל הזה כדי לחפות ולחסות על העוול.
התוקף המבקש להשתמט מאחריות על פשעיו, עושה כל מה שביכולתו לעודד שכחה. סודיות ושתיקה הן קו ההגנה הראשון שלו. אם לא עולה הדבר בידו הוא תוקף את אמינות קורבנו. אם אין הוא יכול להשתיקו לגמרי, הרי הוא יכול להבטיח שלא יהיו לו שומעים.
גדול הפיתוי לעמוד לימין התוקף. זה אינו מבקש אלא שהצופה מן הצד ישב בחיבוק ידיים. הוא פונה אל הרצון האוניברסלי שלא לראות רע, לא לשמוע עליו ולא לדבר עליו. הנפגע/ת, לעומת זאת, מבקש/ת מן העומד מן הצד לחלוק עמו/ה את משא הכאב. הוא תובע/ת פעולה, מעורבות וזכירה (טראומה והחלמה, שם).
אחת מטכניקות ההשתקה המרכזיות היא האשמת הנפגעת או הנפגע שהם משוגעים. האשמת הנפגע באי־שפיות היא מפלט אולטימטיבי עבור הפוגע. כך הוא משתמש בנזק שהוא עצמו גרם כנשק נגד הנפגע. בהמשך הוא ישתמש בטיעון אי־השפיות כדי להגן על עצמו מפני השלכות מעשיו: "הוא לא ידע" "הוא היה שיכור/ מבולבל/ עם קשיי תקשורת". השתקת הפגיעה והבריחה מהאחריות הן העיקרון המוביל בהתנהלות הפוגע.
עלינו להיאבק בשיח האלים הזה כלפי נפגעות ונפגעים. השינוי נמצא בידינו. אל תתנו יד ופה לשימוש לרעה בסבל נפשי של נפגעות ונפגעים. הַביעו תמיכה ודרישה לבדוק לעומק, במקצועיות וברצינות, דיווחים על אלימות מינית. זוהי האחריות הבסיסית שלנו כחברה.
עו"ס אורי שרמן־קנוהל הוא מנהל מרכז אורשינא, מרחב חברתי־טיפולי לנערים נפגעי תקיפה מינית. להתייעצות: 050-6524139 ; orshina.center@elem.org.il
