כדי להגיע למצב הזה צריך רק דבר אחד: לא סקילה, לא עיצומים קהילתיים ולא כל ענישה אחרת; פשוט שרוב מוחלט של התושבים ירצו מרחב ציבורי שומר שבת – בין אם משום שכל מי שרוצה לגור ביישוב כזה הוא באופן טבעי דתי, או לפחות זורם עם פומביות דתית, ובין אם ועדת קבלה מסננת את אלה שלא מתאימים (על אלה נדבר בהזדמנות אחרת). ברגע שכבר אין קונצנזוס כזה, רשות הרבים נראית אחרת. ואכן יש גם יישובים שלמעלה מתשעים אחוזים מהאוכלוסייה שלהם דתית, ובכל זאת תושביהם החילונים מרגישים בנוח לנסוע ברחובותיהם בשבת.
כולנו יודעים שחברה לא יכולה להתנהל כאשר מיעוט ואפילו רוב קטן כופה את האידיאולוגיה שלו על הרוב בכוח הזרוע. ויש אפילו דוגמה חילונית לעיקרון הזה: הקיבוצים היו מודל מעורר השראה, כל זמן שהם הורכבו מאנשים שהאמינו בעיקרון שלפיו כל אחד "תורם כפי יכולתו ומקבל לפי צרכיו". ברגע שקם דור חדש שמיצה את התפיסה הזו, התנועה הקיבוצית התפוררה, או לפחות המודל הקלאסי שלה התפורר. לעומת זאת, כשהרוסים ניסו להחיל את העיקרון הזה על עשרות מיליוני בני אדם, הם גילו שזה לא עובד, למרות ניסיונם לכפות אותו במשך כמה עשורים מדממים.
התנ"ך שלנו, להבדיל, מלא במקרים שבהם מלך חדש ניסה לכפות את האידיאולוגיה שלו על כל העם. זה אף פעם לא החזיק מעמד יותר מדורות בודדים. חז"ל הבחינו בכך וצמצמו מסיבית את אופציית עונש המוות, עד כדי ביטולה המוחלט כמעט, כנראה מפני שהם ידעו היטב שאי אפשר להכריח ציבור שלם להיות דתי. ענישה יכולה להועיל במקרה שבו היחס לעבירות התורה דומה ליחס הרווח בימינו לאלימות פיזית או לגניבה: דבר ש־98 אחוז מהאנשים הנורמטיביים מתנגדים לו.
כאשר רבנים או אישי ציבור חושבים על מדינה שמתנהלת לפי משפט התורה, הם לא מעלים על דעתם תוכנית השתלטות על מדינת ישראל ברובים ובטנקים, כפי שרואי השחורות אוהבים לדמיין, ואפילו לא השתלטות ברוב מקרי בכנסת. הם מדברים על חינוך: אט אט נשכנע את הציבור בדרך שאנחנו מאמינים בה, עד שיהיה קונצנזוס מוחלט שיתמוך בה. כל עוד זה לא יקרה, לא תהיה פה מדינה שמתנהלת על פי התורה וגם לא בית מקדש.
אפשר כמובן להתווכח עם הגישה הזו, ומי שרוצה מוזמן לפתוח דיון על ערכי התורה מול ערכי הליברליזם המערבי, או על הדרכים לגשר בין שתי תפיסות העולם האלה. אבל הוא לא צריך להקדים ולהפחיד את עצמו בשביל זה.
