לא פחות מ-400 חברי סגל אקדמי חתמו על עצומה שהופנתה לנשיא ולרקטור אוניברסיטת בן גוריון. העצומה, ששוגרה לאוניברסיטה בשבוע שעבר, דורשת ממנה לבטל בדרך שאינה מוכרת בדין הליך משמעתי תלוי ועומד, כולל הרשעה שכבר ניתנה בו והפכה חלוטה. מאות חברי הסגל טוענים שמדובר בהליך "אבסורדי" ומאשימים את האוניברסיטה ב"הטיות גזעניות" ו"בפגיעה בשוויון". כדי להבין על מה יצא הקצף, נצטרך לחזור אחורה לחודש מאי.
באותם ימים תכנן תא חד"ש באוניברסיטה עצרת לציון "יום הנכבה". משנודע הדבר, ביקשו פעילי "אם תרצו" באוניברסיטה לקיים מחאה מול עצרת הנכבה. דיקנית הסטודנטים צפתה שהאירוע יהיה מתוח, ושאולי אף יסלים למהומות. לכן זימנה מבעוד מועד את נציגי הצדדים לישיבה אצלה, ובסופה סיכמה עמם כך: "מי שיקרא קריאות התומכות באלימות או שיביע תמיכה/אהדה במי שהשתמש באלימות כלפי האחר, מי שיסית או יקרא קריאות גזעניות יורחק מהאירוע ויועלה לוועדת משמעת". הדיקנית הוסיפה והנחתה את נציגות התנועות שישבו אצלה, כי אם מתעוררת שאלה לגבי אמירה מסוימת, אם היא עלולה להיחשב קריאת הסתה או תמיכה באלימות – אין לומר את הדברים. אם יש ספק – אין ספק. עד כאן ההסכמות.
למחרת חל היום הגדול. בלב האוניברסיטה הניפו עשרות סטודנטים דגלי אש"ף ואחת מהם, גב' ווטן מאדי, נאמה. מאדי, נציין, היא שייצגה את תא חד"ש אצל דיקנית הסטודנטים במגעים שהתנהלו יום קודם. מאדי רשפה את נאומה למיקרופון והקהל מצדו הריע "אללה ואכבר". בין היתר קראה: "לא נשכח את השהידים שהגשימו את אחדות העם וההיסטוריה".
פעילי "אם תרצו" פנו לאוניברסיטה בתלונה נגד מאדי. הם טענו שבתמיכתה בשהידים – תואר למחבלים שמתו למען אללה במהלך מלחמת דת, ג'יהאד, כך "אם תרצו" – הפרה מאדי את ההסכמות המוקדמות. בעקבות התלונה הגישה האוניברסיטה קובלנה נגד מאדי לבית הדין המשמעתי באוניברסיטה. בקובלנה נטען כי דבריה של מאדי היו "דברי שבח/תמיכה/הזדהות/אהדה ל'שהידים'", וכי המשמעות המקובלת של המילה שהיד בחברה הישראלית היא מחבל מתאבד. לכן, מאדי הפרה את תנאי העצרת שסוכמו מראש, האוסרים על קריאות תמיכה באלימות ועל הבעת אהדה או תמיכה במי שהשתמש באלימות כלפי האחר.
במרכז הדיון עמדה השאלה: מה משמעות המילה "שהיד" בנאומה של מאדי. מאדי טענה להגנתה כי המונח סובל משמעויות שונות בערבית, כי לא מדובר רק במחבלים אלא גם בחללים, חללי מלחמת 48' במקרה הזה. עוד טענה להגנתה כי אמירתה: "לא נשכח את השהידים שהגשימו את אחדות העם וההיסטוריה" היא ציטוט ממאמר של מחמוד דרוויש.
יש ספק אין ספק
שני שופטי הרוב דחו את טענותיה. אחת מהם קבעה כי משמעות המילה שהיד ברורה. שופט הרוב השני קבע כי גם אם ייתכנו דיונים אקדמיים במשמעותו של המונח, בחברה היהודית בישראל משמעותו אחת: מחבל שמבקש לרצוח חפים מפשע. בקביעה זו נסמך השופט על חוות דעתו של מזרחן ומומחה לשפה הערבית שהוגשה דווקא מטעם מאדי. אשר על כן, קבע, לכל הפחות הפרה מאדי את ההנחיה: אם יש ספק – אין ספק.
שופט המיעוט ביקש לזכותה "זיכוי מוחלט". הוא קבע שיש לבחון את המונח "שהיד" לפי משמעותו בשפה הערבית ובשים לב לכך שמדובר בציטוט ממאמר של דרוויש. השופט קבע כי פרשנות האוניברסיטה נסמכת אך ורק על "הרחוב היהודי" ומדירה את הפרשנויות הרווחות בקרב דוברי הערבית. בערבית, לפי אותה חוות דעת שצירפה מאדי, המונח שהיד משמעו חף מפשע שנפל כקורבן. לדבריו, "אין לאוניברסיטה סמכות חוקית או מוסרית להחליט עבור אותם סטודנטים [ערבים שהשתתפו בהפגנה] איך לפרש את שפתם, קל וחומר בעידן שבו מקובל לכבד את האופנים שבהם יחידים וקבוצות מגדירים את עצמם". אשר למאמר של דרוויש, שופט המיעוט קבע כי מדובר במאמר אשר "נושא מסר של חירות ושלום", וממילא אין בו מימד של הסתה לאלימות. בשים לב לפרשנות הערבית למילה שהיד ולמסר השלום העולה ממאמרו של דרוויש, מקור הציטוט, ביקש שופט המיעוט לזכות את מאדי.
עד כאן העובדות. מכאן, הקמפיין.
מאז ההרשעה נתונה האוניברסיטה תחת ביקורת קשה על עצם קיום ההליך ובוודאי על תוצאתו. בשבוע שעבר הגיעו הלחץ על האוניברסיטה לשיא, ב"עצומת ה400" שהזכרנו בפתח הדברים.
לא קראו עד הסוף
אחרי שהכרנו את נימוקי ההרשעה, נביא את עיקר הטענות של חברי הסגל.
העצומה נפתחת ב"דאגה עמוקה" לנוכח ההליך נגד מאדי. חברי הסגל מגינים על המונח "שהיד" בטענה שאין כוונתו, בהקשר שבו נאמר, למחבלים מתאבדים כי אם "לחללים, קורבנות או נופלים במלחמת 1948". לטענתם, מאדי לא התכוונה להביע תמיכה במחבלים מתאבדים או אהדה כלפיהם, וזה "אבסורד מקומם" להרשיע אותה רק לפי מה שהיו עלולים להבין מדבריה, בטעות, מי שאינם שולטים בשפה ובהקשר שבו הם נאמרו. לטענתם, בחינת דבריה של מאדי בהליך נגועה בהטיה תרבותית וגזענית, שכן לא הביאה בחשבון את הפרשנות הערבית למונח.
חברי הסגל מוסיפים וטוענים לפגיעה בשוויון, שכן "קשה לדמיין מצב שבו סטודנטית יהודיה היתה נואמת בעצרת ומעלה את זכר הנופלים במלחמות, והיתה מורשעת בדין משמעתי בטענה שהיה עליה להביא בחשבון שדבריה עלולים להתפרש כהבעת תמיכה באלימות באוזני ציבור דוברי הערבית. מכאן שהאוניברסיטה התייחסה למאדי באופן מפלה ופוגעני על רקע השתייכותה לקבוצה".
חשוב להדגיש: חברי הסגל לא מתייחסים במכתבם ולו במילה להסכמות הצדדים או להנחיית הדיקנית, ולא לקביעת בית הדין כי מאדי הפרה אותן. ממש אפס התייחסות לבסיס ההכרעה.
המכתב מעלה תמיהות קשות. האחת, כיצד ייתכן ש400 חברי סגל אקדמי, בהם משפטנים מכובדים, מבקשים לבטל הליך משפטי והרשעה חלוטה בדרך שאינה קיימת בדין? מה הם מציעים, שהאוניברסיטה פשוט תגרוס את התיק?
תמיהה שניה: הניתוק מהעובדות. מצופה היה מאנשי האקדמיה לטרוח וללמוד מעט את העובדות לפני חתימה על עצומה מוזרה כזו. אילו טרחו, היו מגלים בקלות שהמילה שהיד – גם אם יש לה משמעות נוספת של "חלל", וגם אם נניח לצורך הדיון שכל החללים שווים: אלה ש"נפלו" כשקמו לרצוח ואלה שצנחו כשנרצחו – בהקשר שבו נאמרה בהחלט כוללת גם מחבלים. צריך רק להקשיב. כשמקשיבים, מגלים כי לצד הקריאה שבמוקד הדיון: "לא נשכח את השהידים שהגשימו את אחדות העם וההיסטוריה", מאדי הוסיפה: "כאן על החזה שלכם אנחנו נישאר כמו חומה, ובגרון שלכם כמו חתיכת זכוכית כמו קוץ צבר"; "נמלא את הרחבות בהפגנות ואת בתי הסוהר בגאווה, ונייצר ילדים מהפכנים דור אחרי דור", מתוך שיר של תופיק זיאד, לפי מאדי, "לוחם שאנו נכדיו, שעמל על ריצוף דרך המאבק שלנו". ומי הם אותם מהפכנים שמאדי מהללת, מהפכנים שבכל דור ודור ימלאו את בתי הסוהר שלנו? התשובה ברורה.
הלאה. אותה שורה שנדונה בהליך – "לא נשכח את השהידים שהגשימו את אחדות העם וההיסטוריה" – לקוחה כאמור ממאמר של דרוויש. מאמר שלפי שופט המיעוט "נושא מסר של חירות ושלום" וממילא אינו כולל "מימד של הסתה". מעניין לציין שחברי הסגל מזכירים אף הם שמדובר בציטוט, כנסיבה מקילה, ואף מוסיפים עליו עוד שורה או שתיים מהמקור. למרבה הצער, הם בוחרים לצטט שתי שורות שעוסקות בזיכרון, אך עוצרים כאן. חברי הסגל, שהמאמר בבירור היה לנגד עיניהם, מצטטים באופן סלקטיבי בלבד. כדי שכולנו נתוודע למסר השלום שבמאמר, נביא טעימה ממנו. נזכיר שהמאמר נכתב ב2001, בעיצומו של מרחץ הדמים ברחובות ישראל. וכך כתב דרוויש:
"אנחנו ממשיכים להתנגד להשלכות של הנכבה, כאן ועכשיו, במולדת שלנו, המולדת היחידה שלנו"; מטרתו של הפרויקט הציוני "לחסל את העם הפלסטיני"; הציונים הם "תליינים" של העם הפלסטיני. "האינתיפאדה – אתמול, היום, מחר – היא הביטוי הטבעי והלגיטימי של התנגדות לעבדות, לכיבוש שנראה כמו הצורה המכוערת ביותר של אפרטהייד … האינתיפאדה היא, במהותה, תנועה עממית אזרחית"; "לא נשכח את השהידים שהגשימו את אחדות העם וההיסטוריה … לא נשכח את אתמול ולא את מחר. מחר מתחיל עכשיו. הוא מתחיל בהתעקשות לצעוד בדרך עד סופה, דרך החופש, דרך ההתנגדות ".
והדברים ברורים. כאשר מאדי הבטיחה לזכור את השהידים, היא דיברה על מחבלים, לפחות גם עליהם. על מי שרוצחים יהודים רק כי הם יהודים. מסקנה חד-משמעית זו עולה גם מהנאום המלא של מאדי וגם מהמקור שממנו היא מצטטת.
וזה מביא אותנו לתמיהה השלישית. העובדות ברורות כשמש בצהרי היום; הן לא מותירות מקום לספק בדבר הפרתה של מאדי את הסיכומים עם הדיקנית, האוסרים קריאות תמיכה באלימות או תמיכה או הזדהות עם מי שנקט באלימות, בענייננו, עם שהידים; ובוודאי של הנחיית הדיקנית: אם יש ספק – אין ספק.
גזענות של ציפיות נמוכות
מה ראו אפוא 400 חברי סגל אקדמי לצאת להגנתה בפניה חריגה כזו? ייתכן שיש כאן הזדהות אוטומטית עם הגורם הנתפס כחלש: אישה, בת מיעוטים, נגד החזק: האוניברסיטה הציונית. תפיסה שאינה מבוססת על צדק אלא חותרת תחתיו. אך יש עוד הסבר אפשרי: הפוסל במומו פוסל. מי שמבקש לצייר את בית הדין כנגוע בהטיות גזעניות, למעשה מתייחס בגזענות של ממש למאדי. מאדי היא הרי אישה בגירה, משכילה, בוודאי כשירה לקבל החלטות, לשאת ולתת ולכרות הסכמים. איש לא טען שיש פגם בהבנתה או בשיקול דעתה. אם כך, מדוע 400 חברי סגל אקדמי מוכנים להתעלם מהפרת סיכומים מוקדמים שאותם גיבשה מאדי בעצמה, רק יום אחד קודם? בלי לזלזל מאוד במאדי, סטודנטית לפוליטיקה וממשל באוניברסיטה, לא ניתן להעלות על הדעת שלא הבינה כי דברי ההלל שלה לשהידים מפירים את הסיכומים.
אם כן, מה עילת הפטור שנותנים לה 400 חברי סגל אקדמי מקיום הסכמות? יש מקום לחשוד שמדובר בגזענות, גזענות של ציפיות נמוכות. ניתן להעריך במידה גבוהה של ודאות שחברתה היהודיה לא היתה זוכה להתעלמות כזו מהפרתה את ההסכמות; שהיא היתה מטופלת כאישה בוגרת ותבונית האחראית למעשיה.
אסור לאוניברסיטת בן גוריון להיכנע ללחץ; אסור שתעלה בדעתה לבטל הרשעה חלוטה והליך תקף נגד סטודנטית, ללא בסיס משפטי או עובדתי. אם תיכנע, תוכיח האוניברסיטה שצדקו חברי הסגל בטענה אחת לפחות: בטענה שהיא נגועה בהטיות גזעניות.
