השבוע נפטר בדמי ימיו, בן 60 בלבד, איש יקר: אמנון דה־הרטוך, מי שכיהן שנים ארוכות כאחראי לגיבוש ואכיפת קריטריונים לתקציבי עמותות במשרד המשפטים. דה־הרטוך היה שנוא נפשם של הפוליטיקאים החרדים, משום שהוא לא אפשר להם לשחק בקריטריונים של התמיכה כאוות נפשם, כפי שהתרגלו לעשות במשך שנים. זה הגיע לפיצוץ כאשר אחד הח"כים החרדים, יעקב כהן מאגודת ישראל, כינה אותו "נאצי" בדיון בכנסת. דה־הרטוך, שעשרים מבני משפחתו נספו בשואה, לא יכול היה להבליג על הפגיעה והעניק לכהן סטירה מצלצלת. אף שכהן היה ראוי לגמרי לסטירה שקיבל, דה־הרטוך הוא שנאלץ לפרוש.
הסיפור הזה ממחיש את רמת הזחיחות, החוצפה והאטימות של הפוליטיקה החרדית, שהייתה אמורה לבקש את התקציבים המופנים לאנשיה המובטלים מרצון, בדחילו וברחימו – כטובה גדולה שהמדינה מעניקה למגזר שכמעט אינו שותף בנטל הביטחוני, וחלקו קטן יחסית גם בנטל הכלכלי. במקום זאת התרגלה ההנהגה החרדית לחשוב שהמימון הזה, כמו גם יתר תביעותיה, מגיעים לה מששת ימי בראשית, וממילא מי שמעז לערער על כך לא יכול להיות אלא נאצי.
תוצאות הבחירות צפויות להביא את ההתנגשות בין ישראל הציונית לישראל החרדית לשיאים חדשים. מצד אחד עומדת חברה שרבים מבניה ובנותיה נושאים בנטל ביטחוני וכלכלי שהוא מהגבוהים בעולם המערבי. מן הצד השני עומד מגזר שגידולו הדמוגרפי הוא הגבוה בישראל, אולי בעולם, אבל מתעקש שלא להיות שותף לנטל הביטחוני המוטל על שאר הגברים בישראל, ולאפשר לרוב הגברים שלו גם שלא לעבוד ולהתפרנס מן הציבור.
הסידור הזה היה בלתי מוסרי מן הרגע הראשון, וככל שהחברה החרדית הולכת וגדלה הוא הופך לבלתי אפשרי ואף מסוכן. ואל ינופפו החרדים בטענה ש"גם הערבים לא משרתים". החרדים הם הראשונים לזעום, בצדק, על השוואתם לערבים בהקשר של היחס למדינה. מאותה סיבה גם אין להשוות בין ההשתמטות הערבית משירות צבאי, והתעסוקה הנמוכה בקרב הנשים הערביות, ובין ההשתמטות החרדית והתעסוקה הנמוכה אצל הגברים במגזר. גם התנדבותם בשלל עמותות חשובות אינה פותרת את הבעיה. בחברה מתוקנת, השוויון בפני החוק הוא המינימום המחייב את כולם. מי שרוצה להוסיף עליו יבורך, לא כתחליף לחובה הכללית.
כדי לאפשר לעוול הזה להתקיים מוכנים החרדים למכור את עקרונות היסוד שעליהם מושתתת כל ההוויה והסולידריות הישראלית. לפני כמה שנים היה זה ח"כ ישראל אייכלר שהעלה את הרעיון המסוכן של ביטול צבא העם, רק כדי שבמקרה כזה לא יוכל איש לטעון שהחרדים נהנים מפריווילגיה מיוחדת. כעת הפכו החרדים לגדולי התובעים של פסקת ההתגברות, כמובן ברוב המינימלי ביותר. הם לא באים בשם עקרונות נעלים של הפרדת רשויות; תיאוריות של מדע המדינה מעולם לא עניינו אותם. פסקת ההתגברות נחוצה להם לצרכים פרקטיים בהרבה: כדי לבטל את הסכנה שבג"ץ יורה על התקרבות לשוויון בפני החוק בתחום הגיוס; כדי שאריה דרעי, המורשע פעמיים בעבירות כלכליות, יוכל לכהן כשר, אולי אפילו שר האוצר; וכדי שכל גחמה חרדית תוכל לקבל אישור אוטומטי של רוב קואליציוני, בלי לחשוש מהמחסום היחיד שעוד עמד בפניה.
התחזיות הדמוגרפיות מעידות שהרוב הציוני במדינת ישראל נמצא בסכנה גדולה. נכון, האנטי־ציונות הערבית אינה דומה לא־ציונות החרדית. אבל דווקא משום כך יש נטייה מסוכנת להקל בה ראש, ולגרום לכך שתוצאותיה עלולות להיות מסוכנות בהרבה מכל מה שיכולים הנבחרים הערבים, שכוחם בעיקר במילותיהם, לעולל.
למדינת ישראל דרושה קואליציית מרכז של הכוחות הציוניים, שתדחה את האנטי־ציונות הערבית, הא־ציונות החרדית, והמשיחיות הציונית החרד"לית גם יחד. קואליציה שתכונן חוקה שבמרכזה הגדרה ברורה של מדינה יהודית ודמוקרטית, מובטחת ברוב כזה שלא ניתן יהיה לשנותה; מחויבת לכללי היסוד של מגילת העצמאות, ולשוויון הזכויות והחובות של כלל אזרחיה, ובכלל זה לימודי ליבה וערכי יסוד משותפים לכולם. אחרת, לא ירחק היום שהארץ תחולק לא לשתי מדינות, אלא לארבע מדינות לארבעה עמים.
