בהצגה לחנוכה של כיתה ג', מישהו חייב להיות אנטיוכוס. שמונה ילדים יהיו נרות ואחד שַמש, וישנם מתתיהו ובניו ועוד כמה מכבים, אבל בלי אנטיוכוס – אין הצגה. בגלל זה העולם המערבי עוין את ישראל, ואפילו שחקני כדורגל בינלאומיים לא רוצים לבוא אלינו: העולם ליהק אותנו לתפקיד אנטיוכוס.
העולם המערבי התרגל לראות את היקום כמחזה שיש בו רק שני תפקידים: חזק ומוחלש, מדכא ומדוכא. כשמנסים לדחוס את הסכסוך הישראלי־ערבי למיטת סדום הזו, ברור איך יחולקו התפקידים. הערבים מפסידים במלחמות, ולכן הם לא מתאימים לתפקיד המדכא. כך הפכנו אנחנו למדכאים בעיני העולם המערבי, בייחוד בעיני האינטלקטואלים שלו. ואנחנו הרי לא כאלה. הסיפור של תחייתנו בארץ הזאת אינו סיפור של כוח ודיכוי. הוא סיפור של אהבה ותקווה, של אמונה גדולה, וגם של צער וכאב. זה סיפור של שלל צבעים עזים, ולא של שחור ולבן.
הבעיה היא שהמחשבה בשחור ובלבן, חלוקת העולם למדכאים ולמדוכאים, היא חלק מהשקפת עולם מקיפה, שהשתלטה על העולם המערבי. היא מתייחסת לא רק לישראל, ולא רק לשאלות מדיניות. את החשיבה הזו הנחיל לעולם קרל מרקס. דברי הימים של כל חברה, טען מרקס ב"מניפסט הקומוניסטי", הם תולדותיה של מלחמת המעמדות. את כל ההיבטים של חיינו ביאר מרקס כגילוי של מאבקי כוח גלויים וסמויים. דת, תרבות, משפחה – כולן רק ביטויים של שליטה דכאנית מרושעת.
מרקס חשב שכל מאבקי הכוח נסובים סביב כסף ורכוש. אחרי שהתחזיות הכלכליות של מרקס התבדו כולן, זנחו הניאו־מרקסיסטים של ימינו את הדגש הכלכלי, והחלו לדבר על כוח ודיכוי בהקשרים רחבים יותר. התרבות אינה רק משרתת את הכלכלה, אלא מכוננת יחסי כוח חמקמקים במישורים אחרים לגמרי. ואם קשה לאתר את יחסי הדיכוי הללו, זו רק הוכחה עד כמה מיטיבים המדכאים הפריבילגיים לעשות את מלאכתם.
תפיסת העולם הזו מהלכת קסם על אוהדיה, כי היא מעניקה להם תחושה משכרת של חשיפת קנוניה. כל האחרים משלים את עצמם שהמשפחה מבוססת על אהבה, שהדת נשענת על אמונה, שקהילה נסמכת על חברוּת. רק המתוחכמים מבינים שהמשפחה היא מוסד דיכוי פטריארכלי, שהדת היא אופיום להמונים, שהקהילה היא זירה של שליטה וניצול, שקליטת העלייה הייתה אך ורק שעבוד מתנשא. אין בעולם אנשים פרטיים הבוחרים לעשות טוב או רע, אלא רק מאבקי כוח לא־אישיים של מעמדות ומגזרים ומגדרים, רק ניצול ותקרות זכוכית ודיכויים והסללות.
אי אפשר לשכנע את הניאו־מרקסיסט שהוא טועה, כי את עצם ההעזה לחלוק עליו הוא מציג כמעשה דכאני. גם ההיגיון יכול להתפרש כמסווה לדיכוי כוחני. ההוגה הצרפתית לוס איריגארי צוטטה כאומרת שהמשוואהE=mc² היא סקסיסטית, כי היא מעדיפה את מהירות האור על פני מהירויות אחרות. אם כל מערכות החשיבה והידע נגועות בדכאנות, אי אפשר אפילו להתווכח.
לצערנו, לעיתים הכוחנות באמת מתגנבת לתוך מערכות היחסים שלנו. התורה לימדה אותנו זאת בקללת חוה: "ואל אישך תשוקתך, והוא ימשול בך" (בראשית ג). אך יש לדייק בדברי תורתנו: אין זאת שהמשפחה היא מערכת פטריארכלית המושתתת על יחסי כוח, אלא שיחסי הכוח מנסים להתגנב לתוך המשפחה, שקדמה להם וחשובה מהם. המשפחה הראשונה קמה בגן עדן, לפני קללת חוה. אחת מחולשות אנוש היא אכן הכוחנות. אך היא אינה שלטת בכול, ולא כולנו עושי דברהּ. הכוחנות והשליטה אינן היסוד המכונן את המשפחה, אלא אחת הבעיות שהמשפחה מתמודדת איתן.
הסמל לסמכות במקרא הוא המטה. האב מחזיק מטה לנוכח בניו; ראשי השבטים נושאים מטות; למנהיגי העם, משה ואהרן, היו מטות מפורסמים. בפרשת השבוע אנו לומדים דבר מפתיע על המטות הללו. קורח ועדתו מערערים על הנהגתם של משה ואהרן, ומאשימים אותם בכוחנות מדכאת, בהתנשאות ובשררה. כמענה, אהרן ושאר הנשיאים מפקידים בתוך המשכן את מטותיהם. למחרת, מטה אהרן מוצג לנוכח בני ישראל המשתאים, ולנגד עיניהם הוא צומח, מנץ, מוציא פרחים ומבשיל פירות.
אהרן מוביל את העם כי מטהו אינו מקל מת, אלא ענף חי. הקבוצות בעם ישראל נקראות "שבטים", כלומר: ענפים, משום שכולם שייכים לעץ אחד, ויונקים מאותם שורשים. המטה אינו סמל של שליטה כוחנית, אלא ביטוי של צמיחה ויניקה. מוסדות חברתיים – משפחה, בית אב, קהילה ועם – אינם התארגנות כוחנית של דיכוי מתמשך, אלא כוחות חיים רעננים, המגשרים בין השורש המשותף לבין הפרחים הצעירים. בעולמנו המורכב יש גם כוחנות רעה, אך היא אינה חזות הכול. עולמנו אינו ישימון שדוף של שחור ולבן, אלא גן צבעוני ופורח.
