הודעת בנק ישראל אמש על העלאת הריבית ב-0.5%, לרמה של 3.25% לא היתה מפתיעה. זו הפעם השישית ברציפות שבה הבנק המרכזי מעלה את הריבית מאז חודש אפריל השנה, והחדשות הרעות הן שזה לא הסוף. הריבית צפויה להמשיך ולעלות גם בפעמים הבאות, ולפחות עד שהאינפלציה תעבור למגמת ירידה. מי שמחפש להתנחם במשהו ישים ודאי לב לכך שבניגוד לפעמיים האחרונות, בהן הועלתה הריבית ב-0.75% בכל פעם, אתמול הועלתה הריבית בחצי אחוז בלבד. ייתכן שמדובר באיתות לכך שבבנק ישראל סבורים שהמהלך של העלאות הריבית לא יימשך עוד זמן רב.
מטרת העלאות הריבית פשוטה: האינפלציה בישראל גבוהה מדי כבר זמן רב. אינפלציה "בריאה" נעה סביב 2 אחוז בשנה. האינפלציה המצטברת ב-12 החודשים האחרונים עומדת על 5.1%, פי שתיים וחצי מהשיעור הנורמלי. אחת הסיבות המרכזיות לאינפלציה (שהיא בימים אלו תופעה כלל עולמית) היא עודפי כספים שהצטברו בידי הציבור במהלך תקופת הקורונה והעובדה שממשלות נקטו במדיניות מרחיבה בזמן המגפה כדי למנוע משבר. העלאת ריבית אמורה להקטין את כמות הכסף הזמין בשתי דרכים. הדרך הראשונה היא הפחתת הכדאיות בנטילת הלוואות, והשנייה היא יצירת תמריץ לחיסכון.
הבעיה היא שכאשר עולה הריבית, מי שסובלים הם לא רק מי ששוקלים האם לקחת הלוואה חדשה, אלא גם מי שנטלו הלוואה בעבר וזו צמודה לריבית הפריים. ריבית הפריים היא ריבית הבסיס הבנקאית, והיא מחושבת על בסיס ריבית בנק ישראל בתוספת מרווח סיכון בנקאי. כאשר ריבית הפריים עולה מתייקרים תשלומי המשכנתא החודשיים וגם האוברדרפט, ומנגד אנחנו מקבלים קצת יותר כסף על החסכונות שלנו. מאחר שחלק ניכר מהישראלים חייבים הרבה יותר כסף מכמות הכסף שאותה הם מחזיקים בפקדונות בריבית בנקאית, המכה בכיס מורגשת ומוחשית.
לשם המחשה ניקח זוג צעיר ישראלי ממוצע, שלקח משכנתא של מיליון שקלים לתקופה של 25 שנה, ומחציתה צמודה לריבית הפריים (לאחר ביטול מגבלת השליש על ידי בנק ישראל). החזר המשכנתא החודשי של זוג כזה זינק תוך 8 חודשים בכ-900 שקלים. אם לא מדובר בלווים אמידים, ההכבדה על הוצאות משק הבית מוחשית מאוד. מי שעוד מוצאים את עצמם בבעיה הם משקי בית שחשבון העובר ושב שלהם מצוי במשיכת יתר (אוברדרפט) קבועה. ככל שהריבית עולה כך הסיכוי לצמצם את האוברדרפט או לפחות לייצב את המצב ולהחזיר את המערכת לאיזון – יורד. אצל בעלי עסקים המצב חמור אף יותר, כי עבור רבים מהם האשראי הוא החמצן של העסק. בלי אשראי לא ניתן להפעיל את המערכת ולייצר הכנסות. בסביבה של ריבית עולה, שולי הרווח של העסק נשחקים, ובעסקים שבהם שולי הרווח צרים מראש העלאת הריבית עלולה להיות מכת מוות.
***
אז אם כל כך גרוע, למה בנק ישראל בכל זאת מתעקש להעלות ריבית? משום שנזקי האינפלציה לטווח הרחוק קשים מאוד. בטווח הקצר אנחנו בסך הכל חשים הכבדה על הוצאות משק הבית, אולם, בטווח הארוך ערך הרכוש המזומן שלנו נשחק דרמטית. תחשבו על פנסיונרים שחסכו במשך שנים וחסכונותיהם המזומנים עומדים על כמיליון ש"ח. בסוף שנה כמו השנה האחרונה הערך של אותם מיליון ש"ח במונחי כוח קניה – כלומר מה שמיליון השקלים הללו מסוגלים לקנות – זהה לערכם של 950 אלף שקלים לפני שנה. די בשלוש-ארבע שנים כאלו כדי לפגוע קשה מאוד בציבור הישראלי ולשחוק את הערך של חסכונותיו בצורה קשה. וכל זה, כמובן, לפני שדיברנו על הסכנה שהאינפלציה תידרדר לסחרור אינפלציוני, כזה שמרסק את המטבע ומחריב את הכלכלה.
אז מה אפשר לעשות? קודם כל – לא הרבה. ובכל זאת כמה דברים קטנים. קשה לדעת מה צופן העתיד, אולם בהנחה הסבירה שמהלך העלאות הריבית טרם מיצה את עצמו, כדאי לפחות לחלק מנוטלי המשכנתאות לשקול מחזור שיקטין את החלק הצמוד לריבית הפריים. כמובן שמעבר למשכנתא צמודת מדד הוא לא החלופה האטרקטיבית. מה שכן כדאי לשקול, בהתייעצות עם יועץ משכנתאות שבקי בתחום, הוא מעבר למסלולים לא צמודים. פעמים רבות פער הריביות והעלויות יהפוך את המהלך בשלב זה ללא מעשי, אך זה לפחות שווה בדיקה.
מי שמנהל חשבון בנק עם אוברדרפט, ובמקביל מחזיק פיקדונות לטווח קצר, עושה טעות תמיד, אבל בסביבת ריבית עולה הטעות הזו הופכת ליקרה, ולכן כדאי להיפטר מהאוברדרפט תוך כדי מהלך הבראה לאיזון הכנסות והוצאות. כמובן שמהלך כזה נדרש במציאות הנוכחית גם אם אין לכם מאיפה לכסות את האוברדרפט, אחרת משיכת היתר עלולה לצאת משליטה.
לסיום צריך לזכור שריבית היא עניין דינמי. מי שהיו אנשים בוגרים בשנות ה-90 זוכרים ודאי ריביות הרבה יותר גבוהות מאלו שבהן מדובר היום. התחושה שסביבת הריבית האפסית שבה חיינו בעשור וחצי האחרונים תישאר איתנו לנצח הייתה שגויה, וכעת צריך להסתגל לחיים במציאות פיננסית שונה. בהתחלה זה קשה, אך בהמשך תגלו שזה אפשרי ויש לזה אפילו יתרונות מסוימים.
