בגיל 35 הגיע מסי לטורניר גביע העולם האחרון בקריירה שלו במטרה אחת- לזכות בתואר היחיד שחסר לו שיעניק לו תהילת נצח, בה יוזכר בנשימה אחת עם מראדונה, שהביא את ה"גביע הקדוש" לארץ מולדתו ב-1986 והפך לאגדה.
מסי ידע מראש שקל זה לא יהיה, אבל גם בחלומותיו המסויטים ביותר לא האמין שדווקא ערב הסעודית, שנחשבת לחלשה ביותר בבית בו משתתפות גם מקסיקו ופולין החזקות, תחולל את אחת ההפתעות הגדולות אי פעם בתולדות המונדיאל.
קרוב ל-80 אלף איש התקבצו להם היו ב-12 בצהריים שעון ישראל באצטדיון לוסייל המטופח, שיארח גם את גמר הטורניר בחודש הבא. כשקמתי כמה שעות מוקדם יותר, לא האמנתי שבכלל אזכה להיות באצטדיון. בתור עיתונאי עם קרדיטציה יש לי אפשרות לבקש לצפות במשחקים לבחירתי, אבל כבר לפני יומיים קיבלתי מייל שהודיע שבקשתי למשחק המדובר נדחתה. האופציה השנייה שעמדה לרשותי הייתה לבוא הבוקר מוקדם, בכדי להירשם ברשימת ההמתנה. שם נאמר לי כי היא ארוכה עד מאוד והסיכויים שלי קלושים. ועדיין, ראו זה פלא, בסביבות 11:15 קיבלתי מייל נוסף, הפעם משמח, שהודיע לי שהכרטיס מחכה לי במכונה האלקטרונית.
שמח וטוב לבב יצאתי להסעת המדיה לעבר האצטדיון, בדרך למיקום שלי נפרדתי משאר העיתונאים הישראלים, עליתי לקומה השישית והתיישבתי בכיסא שלי. מבט חטוף סביבי הבהיר לי שאיני יושב באזור עיתונאי, אלא ביציע אוהדים סעודים, שחלקם לבש גלבייה וכפייה מסורתית, חלקם את המדים הירוקים של ערב הסעודית וחלקן נשים, רובן עטויות חיג'אב, שהגיעו עם כמה חברות או עם הבעל.
האנרגיה הייתה גבוהה ושמחה והמשחק התחיל בהתרגשות גדולה. פנדל שנוי במחלוקת שנשרק לטובת ארגנטינה בדקה העשירית, אותו ביצע נסי במיומנות, הוריד בשנייה אחת את מפלס האנרגיה ביציע שלי ובאצטדיון בכלל. לרגע חשבתי ששוב אצפה כאן בתבוסה, כמו של איראן מול אנגליה או בתצוגת הנפל הקטרית מול אקוודור. בפועל, הסעודים נראו נחושים וחדים מהרגע הראשון. הם התקשו לייצר התקפות אבל היו ראשונים לכל כדור, והיה ברור שהם יודעים לשחק כדורגל, ועוד יותר מזה- נמצאים במצב מנטלי נהדר שמאמין שהכול אפשרי.
במחצית השנייה התחושה הזו הפכה למציאות במהפך של סועדיה עם שער של סאלח אלשחרי וביצוע מדהים נוסף, מרגלי סאלם אלדוואסרי, ששיגר בעיטה אדירה לחיבורים, במה שמועמד כבר עתה לשער הטורניר. היציע בו ישבתי, כולל אני, היינו באוויר. כולם קפצו, רקדו, צעקו ופשוט לא האמינו שזה באמת קורה. בספורט פשוט אין כמו את שמחת האנדרדוג.
ככל שהדקות נקפו, מד החרדה ביציע עלה יחד עם החשש שמסי וחבריו יחזרו, אבל הסעודים התגלו כלוחמים אמיתיים עם שוער יוצא מהכלל, ואחרי עוד תוספת זמן בלתי נגמרת, הסתיים המשחק, שקבע כאמור את אחת ההפתעות הגדולות אי פעם במונדיאל ונתן את האות לחגיגות נוספות שימשכו אל תוך הלילה. אני עמדתי וישבתי לסירוגין באותן שעתיים, עם התג שלי עליו כתוב איזה עיתון אני מייצג ומאיזו מדינה. איש לא פנה אליי וחוץ מלמחוא כפיים ולשמוח יחד עם אנשים סביבי, לא פניתי לאף אחד כי הפעם רציתי להימנע מהשאלה מאיפה אני, שאלה שבדרך כלל אני דווקא שמח לחתור אליה. כאן זה הרגיש לי קצת מוגזם ללכת לכיוון הזה, למרות שהרגשתי בטוח לחלוטין וזאת הייתה אחת החוויות העוצמתיות והמיוחדות שחוויתי אי פעם באירוע ספורט.
