חלק מאחוזי הנכות השקופים שמגיעים יחד עם התואר "אלמנה" ואיש אינו רואה אותם, כוללים שכחה מוחלטת לעיתים של העובדה שאין אף אחד שאחראי על החיים שלך חוץ ממך.
רק את פותחת וממיינת מכתבים מהדואר, רק את קובעת תורים לטיפולי שיניים לילדים, רק את יודעת מה מצב החשבון שלך ורק לך יש את קוד הגישה לביטוח לאומי. ואם שכחת אותו, רק את יכולה לשחזר.
כשאת שוכחת משהו, התוצאה תראה בסופו של דבר כמו חוסר אחריות, חוסר רצינות וריכוז, פזיזות וזלזול בדברים יקרי ערך. אבל האמת היא שזו פשוט נכות. לקות מובנית, לא מוצהרת ולא מאובחנת. הדרך היחידה לא להתגלץ' במורד המדרון החלקלק הזה, הוא לוודא שיש כמה אנשים טובים שכדאי ואפשר לשתף אותם בלקות, ולקוות שיהיה מי שיעזור לך לתפוס את זה ולטפל בדברים בזמן.
אחרי שרזיאל נרצח, קיבלתי חיבוק ענק מכל עבר מכל מעגלי המשפחה והחברה הקרובים אליי.
החיבוק הגיע בתצורות שונות. החל במי שעטף את הילדים, דרך מי שבא לדבר איתי בימים קשים, ועד העובדה שיש לי למי לבכות כשנגמר לי הגז. ואחד החיבוקים המשמעותיים ביותר, היה ועודנו של גיסי שראל.
גיסי, הידוע בלב הענק שלו בצורת לוח אקסל ותדפיסי הצעות מחיר, הבין די מהר שלמרות שחשבתי שאני די בסדר עם כל החשבונות והעניינים הטכניים של הבית, דרושה כאן עזרה. הרצח וכל מה שקרה בעקבותיו הביאו איתם גאות גדולה של מלא מסמכים שמישהו צריך היה לטפל בהם, והוא ברוב טובו וכשרונו לקח את זה על עצמו.
הטור הזה מוקדש לו, לא רק בגלל הסיוע השוטף שעוזר לי להחזיק את הראש מעל המים, אלא בעיקר כי השבוע הוא הציל אותי מצרה צרורה הנובעת מחוסר אחריות תהומית המותרת אך ורק לאלמנות פוחזות כמוני. ובאתי כאן לפרסם על הנס, כי בזכות גיסי נושעתי.
זה התחיל לפני כמה חודשים כשחבר התנגש בטעות במכונית שלי, באמצעות כלי הרכב שלו.
עד לאותו הזמן כל ענייני הרכב והמוסך היו בטיפולו המסור של שראל, תוך שהוא (אני לא יודעת למה ואני מניחה שגם הוא כבר לא) סומך עליי שאשתף אותו אם יהיה משהו שעליו לדעת.
כמו פיל סקנדינבי
במאמר מוסגר אציין שמאז ומתמיד פה בבית, הייתי אני זו שאחראית על כל ענייני הכספים והדברים הטכניים. כמי שהייתה נשואה לאברך נטול דאגות שעוד מימי צעירותו אימא שלו הגדירה אותו כאחד עם חורים בין הידיים, כזה שלא יודע לאפסן חמישה שקלים מבלי שחנות 'הכול בדולר' הקרובה תמגנט אותו ותכניס אותו לחובות, היה עליי מההתחלה לקחת אחריות. כל ענייני הבית הכרוכים בכספים ובמסמכים חשובים, היו באחריותי. רישיון ומוסך, דואר והלוואות, קביעת תורים ומעקב אחרי משלוחים. הכול היה עליי.
עד כדי כך זה היה שלי, שלרזיאל לא היה בכלל כרטיס אשראי, ואני בספק אם הוא ידע מה מספר חשבון הבנק שלנו או איפה היה ממוקם הסניף.
זה עבד יפה עד שהוא נרצח, ובחפץ לב העברתי אז את מירב הסמכויות לגיסי. הוא מיד השתלט על הכול, עשה סדר וסייע בהתאם למה שהייתי זקוקה לו.
אלא שעל התאונה הקטנה הזו לא סיפרתי לו. לא כי פחדתי, לא כי טיפלתי בזה בעצמי, אלא פשוט כי התעלמתי מזה בחוסר אחריות מופגן. כשהוא גילה על כך, זה כבר היה בשלבים מתקדמים של קניית רכב חדש ומכירת הישן שכרגע מתעכבת כי, כפי שאמרתי, לא טיפלתי באותה התאונה.
כדי להיות הוגנת אוסיף שהאמת היא שלא הייתה זו רק תאונה אחת, אלא שתיים. כל אחת בזמן אחר, כל אחת במקום אחר, והטיפול בהן היה נראה לי מתיש ומעייף כמו לאלף פיל דובר נורווגית.
לא אלאה אתכם בפרטים חשובים אך פחות מעניינים, ובואו נגיד רק שטפשת האלמנות המוחלטת שלי לוותה בצרורות של טעויות שיכלו בקלות להשאיר אותי ללא רכב, ועם חור בכיס שהתקרב כמעט לגודל החור בלב.
לא אכביר מילים על החרדה שחלחלה בליבי כשסיפרתי לשראל כמה חסרת אחריות אני, על הציפיה שיגיב (בצדק רב) בטלפון נוזף וקוצף על כמה שאני לא רצינית ומה נראה לי שאני עושה. להפתעתי, לאחר כמה דקות ארוכות בהן התבוננתי לחוצה במצב ה-"מקליד/ה.." מכיוונו בווטסאפ, מדמיינת נאום צולב המודיע שהוא מסיר אחריות ומשאיר אותי לבד, הוא בחר בסופו של דבר במילה אחת. "בסדר".
סוף דבר (עוד לא הסוף הגמור לגמרי אבל כמעט), נשמתי לרווחה כשכמעט כל העניינים טופלו על ידו, תוך שהוא מנחה אותי איך לנהוג ומה לעשות. (מודה ומתוודה שנאלצתי לשלוף את קלף האלמנה מול פקידת המוסך כדי לקבל יחס מועדף ומכיל, לא היה מנוס. נשבעת).
ובסופו של דבר, רגע לפני שטבעתי לחלוטין בערימות של משימות ומסמכים למלא, הוא משה אותי משם וחזרתי לנשום לרווחה.
הייתי כותבת כאן כתב התחייבות קבל עם ועדה שמבהיר באופן שאינו משתמע לשני פנים שמעכשיו אין יותר התעלמויות, אין יותר דמיונות ואין זלזול באף מסמך. שאשתדל להתרכז ולא לתת לדברים לברוח לי מהידיים. אבל, כמו ששראל אומר, אני לא סומך עלייך יותר.
