18 שנה שירתתי במילואים, ובכל פעם חזרה בבוקר היום האחרון של המילואים או בלילה שלפניו אותה אזהרה: היום האחרון הוא הכי מסוכן. המתח יורד, הבית כבר באופק, וזה הרגע שבו עלולים לקרות האסונות הכי גדולים. כאשר מדובר היה בתעסוקות מבצעיות, בהן היום האחרון הוא גם יום החילופין, האזהרה היא כפולה ומכופלת. אין רגע רגיש יותר מבחינה בטחונית מהחלפה. כשהיוצאים כבר אינם והנכנסים עוד לא ממש בעניינים. הקושי הזה בלתי נמנע, אפשר רק למתן אותו, לא להעלים אותו.
גם חז"ל הכירו את הסכנה שברגע מעבר. את המקום הזה שבו ה'גם וגם' הופך ל'לא ולא'. אחת ההלכות החידתיות בנוגע לימי 'בין המצרים' קובעת שבימים האלו אסור ללכת 'בין חמה לצל', וזאת 'משום סכנה'. ללכת בשמש מותר, ובצל גם סבבה, אבל רגע הביניים הוא הבעייתי. נקודת המעבר היא מקום בעייתי תמיד, ובימי בין המצרים במיוחד.
ראשי מפלגות הקואליציה המתרקמת הבטיחו לעם ישראל הרים וגבעות בסוגיות הביטחוניות. ספק רב אם הם יוכלו לפרוע אפילו חלק מהשטרות שעליהם חתמו במהלך תקופת הבחירות. בסופו של דבר העשייה הביטחונית לא מושפעת כמעט מהבטחות כדוגמת "עונש מוות למחבלים", או חוק גירוש משפחות מחבלים. להרתעה, גם בהנחה האופטימית שבסוף היא תבוא, ייקח זמן להגיע. ועם זאת, הקמת ממשלה חדשה מהר היא צו השעה ממש. לא כי שרי הביטחון וביטחון הפנים החדשים יעשו משהו מאוד אחרת. הם פשוט יהיו חדשים, נכונים לפעולה ומגוייסים לחלוטין לעשייה של משרדיהם. לא שרים באווירת סוף קורס שרק מחכים לרגע שבו מחליפיהם יבואו והם יוכלו לפנות את הלשכה.
לכן המצב מחייב הקמת ממשלה, ולאו דווקא לשם שינוי המדיניות. קודם כל בשביל שתקום כאן ממשלה שתתחיל לעבוד, למעננו ולמען בטחוננו.
