השימוש הנרחב של צעירים במסכים וברשתות חברתיות מעלה לרוב שני חששות חינוכיים עיקריים: האחד, גלישה לאתרים לא ראויים ולא צנועים; האחר, שימוש מופרז המביא להתמכרות, גם אם היא נעשית באתרים "כשרים". שימוש מופרז עלול ליצור מצב שבו ההורים והמחנכים מתקשים לתקשר עם הנער או הנערה, ולמעשה הצעירים מתקשים לתקשר גם עם חבריהם ועם עצמם עת הם שקועים בבהייה ממושכת במסך.
שני החששות הללו מוצדקים, וראוי להתמודד איתם באופן שכולל גם דוגמה אישית של המבוגרים.
ברם, לשימוש ברשתות החברתיות יש השפעה שלילית נוספת, שהיא סמויה. כדי להבין אותה יש להבחין בין רשת חברתית מקצועית, שמאגדת בעלי עניין משותף – למשל רפואה, התעניינות בצמחים או בנגרות. רשת חברתית כזו מעשירה את הידע ומאפשרת עשייה, ועל פי רוב היא מבורכת.
הבעיה היא שרוב הצעירים אינם משתמשים ברשתות חברתיות יישומיות כאלה, אלא ברשתות חברתיות באשר הן. רשתות אלה נעדרות תכלית, וצעירינו מעלים בהן בעיקר תמונות וסרטונים קצרים של עצמם, וצופים בתמונות ובסרטונים של חבריהם.
במצב זה, "המדיום הוא המסר", כלשונו של הפילוסוף הקנדי מרשל מקלוהן. במילים פשוטות: עצם השימוש במרשתת בכלל, וברשתות החברתיות בפרט, משפיע על תפיסת החיים של בני הנוער אף יותר מהתוכן הגלוי. את ההשפעה הסמויה של הרשתות החברתיות על תפיסת החיים של צעירינו ניתן להדגים מזוויות רבות. כעת נדגים שתיים מהן.
הרב משה צבי נריה זצ"ל, שבחודש הקרוב נציין את יום הזיכרון שלו, גדל כנער בתקופה שבה הצילום היה יקר. ביומנו הוא מספר שבשנות העשרה שלו נהג להצטלם רק פעם בשנה, כדי לתעד את התבגרותו. אך בהגיעו לגיל 18 הבין שהתמונה אינה מתעדת את התקדמותו העיקרית בחיים – ההתקדמות הפנימית. על כן הוא עבר לכתיבת יומן ומאמרים, שבהם אפשר לתעד מחשבות, תכונות אופי ועבודה פנימית.
באותו יומן הוא כתב: "עכשיו יש לי דבר יותר מעניין – ההבדל הנפשי בין שנה לשנה, פיתוח המחשבות ומהלך הרעיונות. לזאת לא יועיל לי צילום אחד בשנה. לכך גמרתי בליבי 'להצטלם' בכל יום. המצלמה תהיה מחברת זאת. הפילמים – הדפים" (נר למאור, עמוד ט"ו).
מסקנתו חשובה אף לימינו. ברשתות חברתיות רבות העיסוק המרכזי הוא העלאת תמונות עצמיות וצפייה באחרים. בתמונה לא נראות מידותיו של המצולם ואישיותו, אלא הצדדים החיצוניים בלבד. צפייה בלתי פוסקת בתמונות ובסרטונים של אחרים מרגילה לחשוב שהעיקר בחיים הוא הנִראות, במקום תפיסה צנועה המציבה במרכז את טיפוח התוכן הפנימי שלהם.
זאת ועוד, עלינו להבין שלראשונה בהיסטוריה קיים כלי המשמש מדד חברתי, שחושף לעין כול את המעמד החברתי של כל משתמש. הדבר מתבטא במספר הלייקים שתמונה או סרטון שלו גורפים ובמספר ה"עוקבים" אחריו. במצב זה מתפתח "מרוץ חימוש" של עוקבים ולייקים, המושגים לעיתים בעזרת העלאת תמונות וסרטונים בוטים או פרובוקטיביים. רבים משקיעים את מרצם במשיכת תשומת לב של "חבריהם" הצופים, במקום להשקיע בעשייה אמיתית. בעבר יצאו לטיול בשביל התוכן, וגם צילמו כדי לזכור מה היה. כעת יוצאים לטיול כדי להצטלם בו, שהרי "אם לא הצטלמת, לא היית".
אז מה עושים? ראשית, עלינו המבוגרים להבין היכן טמונים האתגרים שבמרשתת, כולל האתגרים הסמויים. שנית, ראוי לשוחח עליהם מפעם לפעם עם ילדינו: לחשוב איתם מה מקבלים מהשימוש הרב ברשתות ומהו המחיר שהם משלמים עבורו; לבחון איתם בנחת מה היינו רוצים שיהיה מרכז החיים שלנו, אם הרשתות החברתיות יכולות לסייע לנו והיכן הן מפריעות.
הראי"ה קוק זצ"ל כותב בכמה מקומות שהקדוש ברוך הוא משפיע על עיתוי ההמצאות המדעיות והטכנולוגיות של הדור, והוא מאפשר לנו לגלותן רק בדור שבו נוכל ללמוד להשתמש בהן בתבונה (דמיינו מה היה קורה לעולם לו פצצת האטום הייתה מומצאת בימי הביניים).
עיקרון זה נכון גם לענייננו. אם הכלים האלה הומצאו בדורנו, הקדוש ברוך הוא כנראה סומך עלינו שנדע מתי לכבותם, ומתי ואיך להשתמש בהם לטובה. הדבר דורש מודעות ועמל שלנו ושל ילדינו. זוהי משימה מורכבת אך אפשרית.
