יש אנשים ששיבה לילדות מציפה אותם בגעגוע טוב, גם אצלי זה קורה, אבל רק סביב מאכלים מפעם. אבל הזיכרונות שלי מהמקום ומהזמן מלאים בטעם של ברזל חלוד
גם לסבא וסבתא אני בטוחה שיותר כיף עם האנרגיות הרגועות ובלי צורך לנהל את קייטנת הכול כלול. יש פה יותר מבוגרים מילדים, ושלום על ישראל. אז איפה הבעיה? היכן העוקץ? בשביל מה לנו טור, אם לא נלין? מדהים אותי איך למרות השנים, למרות הטיפול, למרות כל מה שהביאנו עד הלום, אני רק לוקחת ימינה עם המחלף לכיוון השכונה והכל צף. ועוד יותר בתוך בית הכנסת. עומדים שם "הצעירים של עכשיו", ככל הנראה הם בגיל של הוריי בילדותי, מחייכים ואומרים נו, ברוכה השבה.
איך אני אסביר להם שכל מעקה של מדרגות כאן הוא עבורי משהו. יש אנשים ששיבה לילדות מציפה אותם בגעגוע טוב, גם אצלי זה קורה, אבל רק סביב מאכלים מפעם (איזה טעים זה פונץ' בננה, בא לי עכשיו). אבל הזיכרונות שלי מהמקום ומהזמן מלאים בטעם של ברזל חלוד. אני מנסה להמתיק אותם לעצמי, נזכרת איך פעם נעמדתי ליד האבא הלא נכון, ואיזו בהלה הייתה להרים מבט ולהבין שהרגל הזו אינה מחוברת לאיש שאני מחפשת. אני זוכרת את מקומות המסתור במחבואים, אולי רק אני שאלתי את עצמי האם בכלל מנסים לחפש אותי. את חוסר הקשר ביני ובין עולם הכדורים, מנסה לפגוע בעמוד עם כדור הטניס ושוב נפסלת ראשונה.
הגיע שלב הסוכריות, והעברתי אצבע על עיטורי החנוכיות שהם החציצה היפה של עזרת הנשים, כמו פעם גם עכשיו, מחפשת למטה פנים חדשות. וחוזרת שוב לבושם של אמא, עם התיק ונייר הטואלט וסוכריית המנטה שיש תמיד, לא לדאוג. כאן ישבה הרבנית, כאן הבת שלה. אפילו גרם המדרגות, עם המעקה שמכוסה במין פלסטיק אבל הוא קריר ודביק כזה. כל בלטה מזכירה לי שיחות. דמעות. צחוק. הקלה, מצוקה. והריח. בעלייה אל אולם השמחות שם, אני נזרקת לבת־מצווה. אני מנסה לשקף לבנותיי הקטנות איך בגילן הייתי רצה כאן וכאן. כשהמבוגרים אכלו היינו באות לספרייה, שם תמיד היו ארגזים של בקבוקי שתייה קלה, אם אף אחד לא שם לב – אולי אפשר לשלוף אחד.
ולמה זה מעיק עליי, מכובד האחריות על תקופת הילדות של ילדינו. אני רוצה להאמין, כדי לשרוד ולחיות – שלא הכול הם זוכרים. נו, הם ילדים וגם אם היה מאבק אימים בבית, הנה עובדה שהם ישנים בשקט עכשיו. אבל זה לא נכון. הילדוּת היא זמן של עצבים חשופים, כל החושים הכי מחודדים. וזוכרים הכול. זוכרים דברים שלא נצליח לתקן בהווה ולא בעתיד. אי אפשר לרמות את התקופה הזו אצלם. וכמה מוטל עלינו ההורים, הרבה יותר מלזכור להביא מוצצים או בקבוקים, לזכור שהם נושמים אותנו וחווים אותנו ומריחים אותנו. את הפחד שלנו, ואת השמחה שלנו, את הנחת שלנו ואת האכזבה. ולא יעזור שאני אגיד במוצאי שבת: נכון בנות? איזה כיף היה. הקטנה תגיד לי: דווקא חשבתי שנראית לי עצובה.
Revitelzon@gmail.com
