יום ראשון, מרץ 9, 2025 | ט׳ באדר ה׳תשפ״ה
לארכיון NRG
user
user
צילום: אריק סולטן

יאיר שלג

כתב מגזין ופובליציסט ועמית מחקר במכון שלום הרטמן

לצפות או לא לצפות: התשובה לשאלת הדילמה המוסרית של המונדיאל בקטאר

שורשי הדיון סביב המונדיאל השנוי במחלוקת, שנבנה על כתפיהם של אלפי עובדי כפייה ובאתנן של מיליונים, נעוצים בדילמה קלאסית: האם יצירה מופלאה שנוצרה על-ידי יוצר מושחת ומעוות, צריכה להיות מוחרמת בגלל זהות יוצרה?

אוהדי הכדורגל ברחבי העולם אולצו בשבועות האחרונים להתמודד עם דילמה מוסרית כבדה: לצפות או לא לצפות בשידורי המונדיאל. מצד אחד, מדובר באירוע הגדול והמסעיר ביותר עבור כל חובב כדורגל, אירוע של פעם בארבע שנים. מצד שני, הוצפנו שוב ושוב בתחקירים מסמרי שיער, לא רק על גודל השחיתות שבגללה בכלל זכתה קטאר באירוח התחרות, אלא גם על המחיר האנושי הכבד ששולם בדרך להפקת המופע המרשים: כ-6500 בני אדם שילמו בחייהם, רובם המכריע דווקא לא בנפילות מאתרי בנייה גבוהים כפי שניתן היה לחשוב, אלא פשוט מעבודה בתנאי חום לא אנושיים. גם רבים מהעובדים שלא נפגעו פיזית עדיין שילמו מחיר כבד של עבודה בתנאי עבדות; עם שכר מועט, ללא רמה מספקת של אוכל ושתייה, תוך מילוי מקסימום שעות עבודה. מה הפלא שלפחות אצל ארגוני ופעילי זכויות אדם הדילמה הזו הייתה לגמרי ממשית. 

בעצם, מדובר בדילמה קלאסית הקשורה למתח שבין היוצר והיצירה: האם יצירה מופלאה שנוצרה על-ידי יוצר מושחת ומעוות, צריכה להיות מוחרמת בגלל זהות יוצרה? ימיה של הדילמה הזו כימיה של האנושות. הרי בשחר האנושות כמעט כל המשטרים, ובכלל זה אלה האחראים לשבעת פלאי תבל, היו משטרים עריצים שפגעו בחייהם, ובוודאי בזכויותיהם, של רבבות בני אדם. לפי הדילמה שהצגנו, אסור יהיה לנו אפוא להנות לא מיופי הפירמידות, לא ממגדל הזיקוראת שבבבל, לא מהמקדשים של יוון העתיקה, ובוודאי לא מן הקולוסיאום של רומא, זירתם של כל כך הרבה 'משחקי גלדיאטורים', שהשביעו את צמאון הדם של האליטה השלטת. 

בעידן המודרני השאלה מוצגת בדרך כלל לא כלפי מפעליהן של אומות, אלא כלפי מפעלם של יחידים. האם מותר לנו ליהנות מהפילוסופיה של מרטין היידגר, פילוסוף גרמני מוביל שגם תמך במשטר הנאצי? להבדיל אלפי הבדלות, האם מותר לנו ליהנות משיריו של אייל גולן או מכישורי הכדורגל של עומר אצילי; שני ידוענים שהתפרסמו גם בזכות הקשרים המיניים שניהלו עם נערות קטינות. אבל האמת היא שאת אותה שאלה מותר לנו להפנות גם לגיבורי העת העתיקה: קחו למשל את דוד המלך שלנו. הוא חטא חטא נורא ואיום, כאשר בחמדתו את בת שבע שלח את בעלה, אוריה החיתי, לקרב אבוד שבו מצא את מותו. הוא אמנם חזר בתשובה שלמה, אבל האם ראוי שנהפוך את מזמורי תהלים המיוחסים לו למופת של כתיבה דתית? 

נדמה לי שעצם ניסוחן של השאלות כבר מצביע על כיוון התשובה, לפחות זו הנכונה לדעתי. ברוב המקרים ראוי להפריד בין היצירה ליוצרה. במקרים רבים מאוד היצירות המופלאות ביותר נכתבות על-ידי יוצרים גאונים, שכגודל גאונותם, והאישיות יוצאת הדופן שלהם, כך גם גודל הנטייה שלהם לחרוג מן הנורמה, גם כשמדובר בנורמה מוסרית. האם בשל כך נפסול את כל מעשיהם, לפני ואחרי העבירות שביצעו? זה בוודאי נכון במקרה כמו המונדיאל, שבו היצירה (משחקי הכדורגל) נוצרת על-ידי שחקנים ונבחרות שלא פשעו כלל, ואילו היוצר, היינו המדינה המארחת, אחראית 'רק' ליצירת הפלטפורמה. 

יתר על כן: אפילו נניח שהיה מקום להחרמת המונדיאל, החרם היה צריך להתבצע מראש על-ידי הנבחרות, ולקבל החלטה שבמונדיאל הנוכחי, שהתבסס על שחיתות בקנה מידה עצום, ועל אדישות למותם של אלפי בני אדם, כמה שיותר נבחרות לא יגיעו לשחק, וממילא ערכו של המונדיאל יירד פלאים, ואולי אף יתבטל. אבל גילוי כזה של סולידריות גלובלית דורש מיותר מדי גורמים יותר מדי אצילות נפש, ונכונות להפסיד סכומי עתק ומעמד בינלאומי, עד שקשה להאמין שיוכלו להתקיים בקנה מידה גדול. היו כבר בעבר מקרים של החרמת אירועי ספורט מרכזיים, כמו החרמת אולימפיאדת מוסקבה ב-1980. אבל הם נבעו יותר מאווירת המלחמה הקרה שבין ארה"ב וגרורותיה לברה"מ וגרורותיה. בכל מקרה, משונה לצפות דווקא מהאוהדים שיעמיסו את כל האחריות המוסרית על שכמם. 

כתבות קשורות

הידיעה הבאה

כתבות אחרונות באתר

Welcome Back!

Login to your account below

Retrieve your password

Please enter your username or email address to reset your password.