לא הסחנה. גם לא שוק מחנה יהודה. אפילו לא פסח בכינרת. אם אתם רוצים לפגוש את ישראל האמיתית, כל שעליכם לעשות בימים טרופים אלה הוא לנסות לחדש דרכון. נפלה עליכם טיסה פתאומית? אין בעיה. היכנסו למערכת קביעת התורים הכעורה של משרד הפנים (בחיי, אפילו בעיצוב של סוליטר השקיעו יותר), ותוכלו לקבל במהרה תור לנובמבר. 2031. באום אל פאחם.
לא מתאים לכם? איך אמר ח"כ גולדקנופף – שבו בבית. אבל אם אתם ממש מתעקשים, ישראל לא נשארת אדישה ומפעילה מרכז מיוחד להנפקת דרכונים זמניים.
כך מצאתי את עצמי שולפת את בני הצעיר מיום לימודים ונוסעת השפֵלתה בואכה קניון איילון, שנמצא רק 83 קילומטר מהבית שלי. בהגיענו ללשכה נגררנו לתור הומה אדם שארך כחצי שעה, רק כדי לגלות שזהו בעצם התור לתור. כל מה שעושים בעמדה הזו הוא לשאול מה אתם צריכים ולהעניק לכם כרטיס עם מספר. על הפרוצדורה המסובכת הזאת מופקדים לא פחות משני בני אדם. אבל אפילו למספר המיוחל לא תגיעו כל כך מהר, כי קודם הפקיד יבקש לוודא שיש לכם תמונת פספורט. למה שתהיה לנו תמונת פספורט? זה 2022 פה, טוב שלא ביקשתם אסימון מהנעל. "אין בעיה", יכריז הפקיד הנינוח. "לכו לאוהל, תצטלמו ותחזרו אליי".
בהגיענו ללשכה נגררנו לתור הומה אדם שארך כחצי שעה, רק כדי לגלות שזהו בעצם התור לתור. כל מה שעושים בעמדה הזו הוא לשאול מה אתם צריכים ולהעניק לכם כרטיס עם מספר
באוהל תפגשו עובדת חיננית עם תפקיד מאוד מסובך – היא עומדת ליד מכונת צילום, כמו אלה שפזורות בקניונים, לוקחת כסף מאנשים ומפעילה את הכפתור שמצלם אותם. למה צריך בן אדם בשביל זה? אותי מעניין יותר למה צריך בשביל זה אוהל בגודל של מחנה צבאי.
לאחר שתציגו את תמונת הפספורט תזכו להיכנס, איך לא, לעוד תור. שם תגלו להפתעתכם שבעמדות הפזורות יש מצלמות כמו בכל הלשכות הרגילות של משרד הפנים, כאלו שבאמצעותן עושים דרכונים ביומטריים אמיתיים. עכשיו תסבירו לי משהו – כבר בניתם את כל המערך, יש אנשים וצוות ועובדים מיותרים ומכונות צילום. הם כבר שם! אז למה לא לחדש בעצם את הדרכון האמיתי?
אם יש מופע אנושי שבאמת יכול לגרום לי לרצות להחליף יקום זה חוסר יעילות. והחיים פה בישראל הם מופת של חוסר יעילות. ניקח דוגמה נפוצה מהחיים – התור לקופות בסופר. מספיק שהקופאי צריך לבטל מוצר כלשהו, ופתאום המקום כולו הופך למחלקת השקעות בבנק שווייצרי יוקרתי. הפקיד קורא לניקול. בכל סופר יש ניקול כזו שמחזיקה את הכול על הכתפיים שלה, ואם יום אחד היא לא תבוא לעבוד כל העסק יקרוס. ניקול היא עובדת ותיקה, נמצאת שם חודש יותר מהקופאי, וזה מקנה לה את הזכות העילאית לבטל מוצרים, אך גם לקחת הפסקת סיגריה של יותר מחצי שעה. חצי מהחיים שלהם העובדים מחכים לכרטיס של ניקול, אישה שמעולם לא עברה תחקיר ביטחוני כלשהו ואולי היא בכלל רעייתו של מאפיונר, אבל לה ורק לה שמורה הזכות להעביר כרטיס ביטול. עד אז – שיישרף הסופר.
חוסר יעילות מחרפן אותי גם בחו"ל. אבל זה חוסר יעילות מסוג אחר, של יתר השקעה ויתר תשומת לב. פעם עצרתי בחנות מקומית בניו־ג'רזי כדי לקנות מתנה למשפחה שהתארחתי אצלה. ממש מיהרתי והפגנתי את זה בכל שפת גוף אפשרית – מבטים לשעון, רגל פונה החוצה, כל הפרוטוקול. ואז היא שלפה ממגירתה אסופה של ניירות. נייר בסיס, ונייר אמצע, וסרטי קישוט, ועוד אלמנטים של נוי. שעה. שעה היא ישבה לעטוף לי את המתנה המסכנה. והכול באיטיות מרגיזה, כאילו זה הדבר האחרון שהיא הולכת לעשות לפני המוות. בהסכם השלום עם מצרים השקיעו פחות.
אני משתגעת מחוסר יעילות. מאיטיות מעצבנת של אנשים שיכולים לעשות את הכול הרבה יותר מהר והרבה יותר אפקטיבי. הפעם היחידה שראיתי יעילות מטמטמת הייתה ביום שבו נתקעתי בברלין עם דלקת אוזניים. טלפון אחד עשיתי, טלפון אחד. בתוך שני צלצולים ענו לי. חצי שעה אחרי הייתי במרפאה המקומית. כשהגעתי כבר היה להם את השם שלי. בתוך חמש דקות ראיתי רופאה. אחרי עשר דקות כבר הייתי בחוץ עם התרופה, כי טרחו להציב גם בית מרקחת ממש מתחת למרפאה.
הכול התנהל כל כך מהר שאפילו המחשבות שלי לא הדביקו את הקצב. ובאותו רגע אמרתי לעצמי – ככה זה צריך להיות. ככה נראית מדינה מתוקנת שבאמת משרתת את האזרחים שלה.
ומצד שני – השואה.
