את הטור הזה אני רוצה לכתוב על נִפרדוּת, על היכולת שלנו, כהורים, לשחרר את הילדים שלנו, ועל היכולת שלנו כילדים, להשתחרר מההורים שלנו, אייי איי אייי, אם אתם קוראים את הטורים שלי בשבועות האחרונים, בטח שמתם לב שמשהו עובר עלי, חחחחח נכנסתי למין תקופה כזאת, הגיגית ומעורפלת. אני אשתדל שתבינו אותי ואם לא תבינו אותי, לפחות תרגישו אותי. גם זה לא מעט.
לפני שבוע, בערב שבת, הזמנתי לארוחה כל מיני חברים שלי שאני אוהב, ובסוף הארוחה, אחרי שכולם הלכו הביתה, נשארנו במטבח שלושה, אני ועוד זוג חברים שלי. אני סידרתי את המדיח, והם ישבו מול השולחן ושתו תה נפלא עם ג'ינג'ר ונענע ולימון, והבחור דיבר על אמא שלו. הוא סיפר שבזמן האחרון הוא מתבייש בה, הוא סיפר שהיא מעלה לפייסבוק כל מיני תמונות מביכות כאלה, ושהוא כל הזמן מתקשר אליה ואומר לה להוריד את התמונות האלה, ובלי קשר לפייסבוק, באופן כללי, משגע אותו שאמא שלו לא מתנהגת כמו אמא, מאז הגירושין שלה, היא מתנהלת כמו איזה ילדה בת שש עשרה, היא טסה לחו"ל, ויוצאת לפאבים, ועושה כושר, היא כאילו רוצה להגשים את עצמה, וזה פתטי, ככה הוא אמר.
הבחור סיפר שבזמן האחרון הוא מתבייש באמא שלו. היא מעלה לפייסבוק כל מיני תמונות מביכות כאלה, והוא מתקשר אליה ואומר לה להוריד אותן
ואני שאלתי אותו למה זה פתטי, כלומר, למה הוא חושב שזה פתטי, למה זה מפריע לו. והחבר שלי אמר, שזה לא נעים לו, שהיא מביכה את עצמה, ואני אמרתי לו, עזוב אותה רגע, היא יכולה לעשות מה שבא לה, בוא נדבר רגע עליך, למה זה מפריע לך! והחבר שלי התבלבל לרגע, ואז אמר, זה מפריע לי כי אני דואג לה, ואני הסתכלתי עליו, וחשבתי לעצמי, שהוא לא צריך לדאוג לה. די, הוא ילד גדול, וגם היא כבר גדולה ברוך השם.
והחברה שלו, שהייתה שם גם, סיפרה על ההורים שלה. היא סיפרה שהם כל הזמן דואגים לה ומנסים לשלוט לה בחיים, פעם הם ניסו לשדך לה בחורים, אחר כך הם ניסו להסביר לה איפה היא צריכה לגור, אחר כך הם המליצו לה על העבודה שבה היא צריכה לעבוד, ובאופן כללי, כל האנרגיה מולם היא אנרגיה של ריגול, ושל שליטה, הם כל הזמן שואלים עליה ודואגים לה, וזה משגע לה את המוח, אני לא יכולה לסבול את זה, אני כל הזמן מסתירה מהם דברים, ככה היא אמרה.
ואני אמרתי לה שזה נשמע קשוח, ושאני מצטער לשמוע, ושאלתי אותה למה נראה לה שהם מתנהגים ככה. והיא אמרה שהם פשוט אנשים כאלה, שכל הזמן צודקים והם חושבים שאם אני אתנהג כמו שהם יגידו לי, אני אהיה מאושרת, אבל הם טועים, אוהו כמה שהם טועים. הם לא מכירים אותי בכלל. ככה היא אמרה.
ואני הקשבתי להם, ואמרתי להם שאני מרגיש שאנחנו מדברים על נִפרדוּת, על היכולת שלנו להיפרד מההורים שלנו, ועל היכולת של ההורים שלנו להיפרד מאיתנו. יש ילדים שעדיין לא נפרדו מההורים שלהם, ולכן כל דבר שההורים שלהם עושים "מפדח" אותם. ויש הורים שלא מצליחים לשחרר את הילדים שלהם, ולכן הילדים שלהם מרגישים שיש להם קולר על הגרון. וכל מערכת יחסים בין הורה לבין ילד, אפילו ילד קטן! צריכה את הרגע הזה של הנפרדות, של האני אני ואתה אתה, של העוף גוזל. כי בלי נפרדות קשה מאוד לנשום, וקשה מאוד לצמוח.
ובזמן שדיברתי נזכרתי פתאום באמא שלי האהובה, נזכרתי איך יום אחרי החתונה שלנו, ביולי אלפיים ואחת עשרה, קפצתי לבית שלה כדי להביא משהו, והלכתי לרגע לחדר שלי, לראות איך הוא נראה, וכשנכנסתי ראיתי שאמא שלי שינתה אותו לגמרי! היא הורידה את הפוסטרים והתמונות שלי, והעיפה את הארון שלי, והפכה את החדר למין מחסן כזה, חחחח. ואני הייתי בהלם, איך היא לא מתביישת, להעלים כל זכר לקיומי בכזו גסות! היא אם חד הורית, אני הבן היחיד שלה! בקושי עזבתי את הבית, וכבר אין לי לאן לחזור!
אז, חשבתי שזה הזוי. היום אני מבין שאמא שלי העניקה לי את מתנת הנפרדות. היא גרמה לי להבין, באופן טבעי ופשוט, שזה שאני הבן שלה, לא אומר שאני "שלה". היא גרמה לי להבין שזה שהיא אמא שלי לא מבטל את עובדת היותה רחל אגמון. ממרחק השנים אני מבין שההפרדה הטבעית הזו אפשרה לקשר שלנו להיות כל כך קרוב ואוהב. רק עכשיו אני מבין כמה כעס ואשמה ותסכול נחסכו ממני בזכות ההחלטה שלה לתת לי (וגם לה!) לפרוש כנף.
וזה האסימון שנפל לי, בשיחה ההיא במטבח. זה מה שהרגשתי באותו הלילה. שהדבר הכי מורכב בלהיות הורה, והדבר הכי חמקמק בלהיות ילד זה להצליח לייצר את הנפרדות הזאת. ושבלי הנפרדות הזו קשה מאוד לנהל מערכות יחסים נדיבות. כי הכול כרוך בהכול, וכשהכול כרוך בהכול, כבר אי אפשר לנשום. שכוייח זאת דעתי.
