אני אוהבת ללמוד עם תלמידותיי על כסלו, חודש הנשים. "אף הן היו באותו הנס", יאמרו חז"ל בגרסת them too עתיקה כשהם מספרים על בת יוחנן כהן גדול שבאומץ מפסיקה את הנוהג הנורא שלפיו "כלה שנכנסת לחופה, תיבעל להגמון תחילה". אנחנו גם לומדות על יהודית, שאיש לא חשד שיש לה שכל מפני שהיא יפה, ולכן היא לא נחשדת באיזושהי אסטרטגיה שעלולה לסכן את המנהיג הולופרנס. בכסלו תככב גם, ואני לא סתם משתמשת בפועל הזה, דינה בת יעקב, הראשונה אי פעם שנפגעה.
אלה שיעורים מרגשים. אני רואה ושומעת התפרקות והזדהות ודמעות, ומרגישה תמיד שחסר חלק בסיפור. החלק שהדגישו גיבורות כסלו ההיסטוריות, הסיפור על אלה שקמו. "כי כאשר יקום איש על רעהו ורצחו נפש, כן הדבר הזה", תכתוב התורה על מעשה אינוס. הפוגע הוא רוצח אבל הנפגעת לא נרצחה, היא תקום גם אחרי שיקום איש על רעהו ורצחו נפש. באותה עוצמה בדיוק שיש למוות, בכוחות נפש אדירים, עם המון הכרה ועזרה, היא תקום.
היא נפגעה שנים רבות מידי קרוב משפחה. היא סבלה מפוסט–טראומה. היא פתחה משרד עורכות דין עם שותפות שבדיוק כמוה, אף הן היו שם. הן מגיעות לבתי המשפט ונלחמות כמו נמרות עבור לקוחותיהן
אני אוהבת לדבר על "מי־טו" החדשה, לא רק זו שמספרת "גם אני נפגעתי ויש לי אומץ לספר", אלא זו שתאמר "גם אני קמתי, גם אני יוצאת מדי יום ממוות לחיים בזכות מיליון אוזניים שהקשיבו ומיליון עיניים שראו".
"אל תשמחי אויבתי לי", היו בנות ישראל אומרות בזמן שהיה ההגמון עושה בהן כרצונו, "כי נפלתי קמתי, כי אשב בחושך, ה' אור לי". ב"ה אנחנו מספרים יותר ויותר את סיפורי הטראומה והפוסט־טראומה, אבל לא מספרים מספיק סיפורי קימה, או לפי המדרש: "סיפורי כימה". המדרש הראשון אי פעם שהתייחס לנפגעת, מספר על היווצרותו של כוכב אחד ושמו כימה. "ראה שמחזאי ריבה אחת ושמה איסטהר, נתן עיניו בה. אמר לה: הישמעי לי! אמרה לו: איני נשמעת לך עד שתלמדני שם המפורש שאתה עולה בו לרקיע בשעה שאתה זוכרהו. לימד אותה והזכירה אותו ועלתה לרקיע וקבעוה בין שבעה כוכבים הללו כדי שתיזכר בהן לעולם ונקבעה בכימה" (ילקוט שמעוני). איסטהר היא קורבן של יחסי מרות. היא תבקש, בתעצומות נפש, להוציא מהזוועה גם זיכרון אחר, יכולת של פרספקטיבה. היא הופכת לכוכב, שלפי חז"ל, ממונה על שינוי המזל. הוא ו"כסיל", הכוכב שעל שמו נקרא החודש הזה, כסלו. בשמות הכוכבים האלה, כסיל וכימה, יקרא איוב בצערו הנורא. הוא יבקש את מה שנראה לו בלתי אפשרי בנסיבות: שינוי מזל.
אני רוצה לספר כמה סיפורי קימה. כי אף הם היו.
היא נפגעה שנים רבות מידי קרוב משפחה. היא סבלה מפוסט־טראומה מורכבת. היא פתחה משרד עורכות דין עם שותפות שבדיוק כמוה, אף הן היו שם. הן מגיעות לבתי המשפט ונלחמות כמו נמרות עבור לקוחותיהן, נשים ונערות ונערים. הן יבכו וייזכרו וייפלו לבור החשוך הזה ויקומו להילחם. אף הן חלק מהנס.
היא נפגעה מידי מורה בבית הספר שלה. שנים רבות היא הסתובבה נטולת אמון ואמונה. היום היא כוכב עולה בשמי האימון, מאמנת נשים ובנות ונערים לקוות שוב.
הוא נפגע בישיבה במשך שנים והלך והשתתק עד ששתק לגמרי. לישיבה שלנו הוא הגיע כ"זה שלא מדבר". מילה. אבל הוא התעקש להגיע, והבחורים הנהדרים שלנו התעקשו להטביע את השתיקה שלו בים של מילים וצחוק ושירים. הם שאלו אותו שאלות וענו במקומו, הם דיברו בשמו כדי ששפתיו יהיו דובבות בקבר שהוא חפר, "הוא רוצה לשתות!", "הוא אומר שהוא לא מסכים", הם תרגמו אותו באהבה אינסופית. הם השמיעו את קולו המושתק והשתדלו כל כך שלא להראות שום סימן התרגשות כשהוא התחיל לדבר, כאילו היה שם קולו מאז ומעולם. בהתחלה הוא גמגם ועכשיו לאט־לאט כבר לא, והם צועקים עליו בחיבה: "די לדבר כבר, קצת שקט!" והוא מחייך. סופסוף מחייך. אף הם היו באותו הנס. הם אולי הנס בעצמו.
אה, והיא. נפגעת עברה שלא מדברים עליה מספיק. מגיעה בכל שיעור ומקשיבה בשקט, אבל בשיעורי כסלו צועק השקט שלה יותר מתמיד. היא אשתו של מי שפגע קשות, שנים רבות כל כך, בלי שידעה כמובן. על כורחה ובאונס היא מצטרפת למעגל ההדף של הנפגעות, אבל בניגוד אליהן, לה קשה ללכת ולבקש עזרה. איש כמעט שלא זוכר אותן, את נשי הפוגעים. גם בהן נרצחה תמימות שלא תשוב, גם להן צער על משפחה שהתפרקה, על כך שאולי לא היו ערות מספיק, שאולי הן אשמות.
תזכרו את כולם וכולן. אל תדליקו להם נר זיכרון, נר חנוכה תדליקו. מיליון כוכבים בשמיים תדליקו, כי אף הם היו. ויהיו.
