עד כדי כך הדברים מגיעים, שאפילו מי שמוגדר “ראש המטה הכללי“ לא מוכשר לעבודת מטה צבאית, אלא הוא איש פיקוד מובהק – ולכן גם רואים בו באופן טבעי מפקד הצבא. זהו המודל היחיד שמכירים אצלנו, וממנו נגזרות הסמכויות וההגדרות הפורמליות והלא פורמליות. כמובן, פיקוד הוא פן הכרחי וחשוב מאין כמותו לצבא, אלא שכך גם עבודת המטה. זהו פגם יסודי ומבני, שפוגע אנושות באיכות הצבא וביכולתו לעמוד באתגרים ובהתפתחויות אזוריות. במידה רבה הוא האחראי לכך שצה“ל הפך להיות צבא שמגדיר את ייעודו כמלחמה בארגוני טרור.
ישנן דוגמאות רבות לבעיות שיוצר המבנה הלקוי הזה. אתן אחת, שנגישה לכל מי שיבחן את הענף שהוא באופן מובהק תוצר של עבודת מטה: לוגיסטיקה. דו“חות ופרסומים גלויים חושפים זה שנים שצה“ל סובל מפערים לוגיסטיים בלתי נסבלים ומחריפים, ושביום פקודה נסבול מתת־תפקוד חמור. צה“ל מציג לבעיה פתרון משולש: הוא מכחיש אותה, הוא טוען שאין היתכנות לעימות צבאי, ואם עדיין לא השתכנענו, הוא מבטיח ש“יהיה בסדר“.
צה“ל סובל מפערי לוגיסטיקה קשים, ומציג לבעיה פתרון משולש: הוא מכחיש אותה, טוען שאין היתכנות לעימות צבאי, ומבטיח ש“יהיה בסדר“
מי יתקן את הכשל המבני בצה“ל? מי יכשיר שדרת פיקוד חדשה, איכותית ומקצועית בעבודת מטה, בעלת חשיבה אסטרטגית מפוכחת? ודאי לא הצבא, שתחת מעטה סודיות וצנזורה דוחה בתוקף את הטענה שיש לו בעיה כלשהי. כך אנו חוזרים לשאלה שבה פתחנו: מי האחראי? ובכן, באופן מעשי, במבנה ובהכשרות הקצונה הבכירה בצה“ל לא עוסקים בממשלה או בקבינט. באופן תיאורטי מי שיכול להציל את המצב, הוא שר ביטחון שיחליט לעצב מחדש את שדרת הפיקוד ולשנות את המסלול הנוכחי, שבו צה“ל הוא צבא שחושב בעיקר טקטיקה.
אך אליה וקוץ בה: שר ביטחון שכזה צריך להיות מצד אחד אדם בעל בקיאות רבה במבנה התפקודי של צבא איכותי, ומצד שני לא להיות איש מערכת, שגם עוצב בדמותה וגם נאמן לה בכל מאודו. באופן מעשי, קשה לחשוב על אדם כזה. כל שרי הביטחון בשנים האחרונות היו חסרי כל בקיאות נדרשת (כליברמן ובנט), וחלקם היו גם בכירים יוצאי צה“ל שראו בתפקיד מעין רמטכ“לות־על (כיעלון וגנץ), עם עיסוק נרחב בשוטף ובמבצעים מיוחדים. כלומר, הם למעשה המשיכו את הרגליהם הצה“ליים. וכולם כולם, בלי יוצא מן הכלל, סיפקו גיבוי מלא לכל הכשלים המערכתיים שתחת ידיהם.
למרבה הצער, לא רק את כשלי צה“ל מגבים שרי הביטחון. אנו רגילים לחשוב על משרד הביטחון כעל המשרד לביטחון שוטף. בוודאי תורמת לכך אחריותו בשעת חירום והעובדה שיש לו אחריות מיוחדת למתרחש ביומיום ביהודה ושומרון. אבל זו שגיאה אופטית. משרד הביטחון איננו צה“ל. תפקידו העיקרי אחר לגמרי.
שר הביטחון הוא האחראי העיקרי לכך שישראל תנצח בשדה הקרב העתידי, בעימות צבאי רחב־היקף ורב־חזיתות. הוא צריך לוודא שיש לנו לא רק הטכנולוגיה המיטבית, תוכניות אסטרטגיות ומטה ופיקוד מוכשרים, אלא גם חילות מאומנים, מצוידים וגמישים דיים להתמודד עם כל תרחיש גיאו־אסטרטגי והידרדרות אזורית פתאומית. הוא עושה זאת באמצעות בנייה וניהול של מוסדות ביטחוניים מעודכנים, מתקדמים ויעילים, במשרד הביטחון עצמו.
זו התיאוריה. המציאות רחוקה ממנה מרחק שמיים וארץ. משרד הביטחון בנוי, כשאר משרדי הממשלה, באופן מסורבל ולא הגיוני, עם שלל יחידות מנופחות ועמומות תכלית, בטווח רחב שנע בין האזרחי לביטחוני. למעשה העיסוק העיקרי שלו, ביחס למערכה הצבאית העתידית, נוגע לאמצעי לחימה: פיתוח, ייצור, רכש ומכירה. אלא שבפועל שרי ביטחון עוסקים גם בכך מעט מאוד. מדוע? משלל סיבות. הם נשאבים לעיסוק הביטחוני השוטף, הם עצמם ממילא חסרי הבנה אסטרטגית ומערכתית, הם חסרי הבנה בתעשייה ביטחונית, טכנולוגיה ומדע, וכמובן יש להם אמון מלא באנשי המערכת המייעצים להם, שברובם אינם מקצועיים במיוחד ויש להם אינטרס מערכתי מובהק.
כך, בחסות ערפילי סודיות סמיכים, רובצים במשרד הביטחון עדרים של פילים לבנים. יש להם השפעה עצומה על עתיד המדינה, אבל איש אינו מפקח עליהם, מנהל אותם או בוחן אותם לעומק, על אף עלויותיהם הגדולות וההשלכות הלאומיות שעולות כמעט על כל דמיון. מעט הדו“חות הפנימיים הביקורתיים מוצנעים במגירות, כשלים מטואטאים מתחת לשטיח, והמפה האסטרטגית במשרד הביטחון משופעת בכפרי פוטיומקין.
משרד הביטחון יכול לשמש משל למבנה הממשל שלנו. גם שאר המשרדים סובלים מבעיות מבניות דומות; הממשל הישראלי בנוי באופן לא תכליתי, הוא איטי, מיושן, עמום, ושופע בהוצאות מיותרות ובמוסדות חסרי פשר. אבל יש הבדל אחד חשוב: אנו מודעים לכשלים של רוב המשרדים האחרים. אנו מתייגעים מהפקקים בכבישים, נפגעים מכשלי מערכת החינוך וסובלים בתור לרופא מומחה. כשלי משרד הביטחון, לעומת זאת, סמויים מעין. הם יתגלו לנו רק כשיהיה מאוחר מדי – ומחירם לא יהיה פגיעה רק באיכות חיינו. אלא שכל רפורמה טובה דורשת רפורמטור נחוש ובקי, וכזה מי ימצאנו.
