לא פשוט לקבל החלטות מהסוג הזה. אבל אחסאן חאג'ספי, 32, מגן נבחרת הכדורגל הלאומית של איראן, יודע לקבל החלטות אמיצות. בשבוע שעבר הוא עשה היסטוריה כאשר התייצב מול המיקרופונים בדוחא, בירת קטאר, ושטח את הדברים באומץ לב בלתי רגיל. "בשם אללה, בורא הקשת בענן… תנחומינו לכל המשפחות האבלות באיראן. אנו רוצים שתדעו… אנו איתכם ולצידכם וחולקים עמכם את כאבכם. לבנו עם העם האיראני ועלינו להכיר בעובדות. המצב במדינה אינו טוב. אין שמחה בעם. אבל כל מה שיש לנו בא מן העם. ולכן עלינו לכבדו ולהיות לו לקול. אנחנו כאן על המגרש להילחם, להבקיע גולים ולהקדיש את כל כולנו לעם האיראני. ואני מקווה שהמצב ישתנה, כפי שהעם באיראן שואף ומייחל". מילים פשוטות, ישירות, מלב אל לב. כמה אומץ צריך היה כדי לומר אותן.
כבר יותר מחודשיים איראן נמצאת בעיצומה של מערבולת דמים. ב־13 בספטמבר יצאה את ביתה מהסה אמיני, צעירה איראנית ממוצא כורדי. כאשר איחרה לשוב, החלה משפחתה בחיפושים. התברר כי הצעירה בת ה־22 נעצרה על ידי משטרת המוסר האיראנית. החיג'אב שעטתה על גופה היה "רפוי מדי" לטעמם של אנשי משטרת המוסר, ולא תאם לשיטתם את הסטנדרטים הדתיים. במהלך מעצרה הוכתה אמיני קשות, וככל הנראה מתה כתוצאה משבר בגולגולת. בדיעבד נחשף ברשתות החברתיות סרטון שבו אפשר היה לחזות בהתמוטטותה תוך כדי המעצר. אך המשטר מעולם לא קיבל אחריות למותה וטען כי אמיני מתה "בנסיבות טבעיות עקב מצב רפואי קודם".
מותה של מהסה אמיני הצית גל מחאה ברחבי איראן, שרק הולך ומתעצם. המחאה הביאה עמה גל של מעצרים, שבמסגרתו נחשפה פעם אחר פעם הברוטליות של המשטר. עדויות על נשים צעירות שנחטפו ונאנסו בעודן כלואות בידי המשטר ליבו את אש המחאה. סיפורים על ילדים שנהרגו ברחובות מכדורי מיליציית הבסיג' שטפו את הרשתות החברתיות באימה ובזעם. מאות נהרגו, אלפים נעצרו, והמחאה אינה שוככת.
האם יש בכוחו של גל המחאה הנוכחי להביא לערעור משטר האייתוללות בטהראן? השאלה הזו עדיין פתוחה. אבל כעת, אחרי חודשיים של בעירה, ברור שהגל הזה אינו דומה לגלי מחאה אחרים באיראן. הוא מבטא מחאה רחבה של דור שלם, דור ה־Z האיראני, שמאס בנוקשות, בכבלים ובאיסורים של משטר האייתוללות. דור צעיר, משכיל יותר, מקושר יותר, מחובר טכנולוגית, שדורש חירות אישית, פוליטית, חברתית וכלכלית. דור שדורש את כבודו, ולא מוכן עוד שיכתיבו לו כיצד להתלבש ואיך לחיות את חייו. לא בכדי הפך טקס שרפת החיג'אב בראש חוצות לסמל שנתן למחאה את שמה, "מחאת החיג'אב". סיסמת המחאה מבטאת זאת אף היא: "אישה, חיים, חירות".
חברי נבחרת הכדורגל הלאומית הוזמנו למפגש עם נשיא איראן טרם צאתם לקטאר. לכאורה כבוד גדול, בפועל איום ברור. אך המפגש המתוקשר הזה רק תרם עוד יותר ללחץ העממי הנגדי
למחאה הזו יש כעת מרטירים, יש המנון ויש סיסמה. יש לה גם תמיכה בינלאומית רחבה, גם מצד הממשל האמריקני, בניגוד לגל המחאה של 2009 שקם בעקבות זיוף הבחירות באיראן, שבו העם האיראני מצא עצמו בודד מאוד בזירה הבינלאומית. הנשיא אובמה נמנע אז מתמיכה פומבית במפגינים, מחשש שהזדהות עמם תתפרש על ידי המשטר בטהרן כניסיון אמריקני להביא לשינוי המשטר. הפעם זה אחרת. יש תמיכה בינלאומית רחבה מאוד, גם ברמה העממית וגם ברמה המדינית. לכך נוספה גם המהפכה העולמית שהביאה איתה תנועת מי־טו, והעלאת מעמדן של הנשים על סדר היום הבינלאומי.
בשבוע שעבר אף הודה אובמה עצמו ששגה קשות כאשר נמנע מתמיכה פומבית בהפגנות באיראן. "בדיעבד זו הייתה טעות", אמר הנשיא לשעבר. "בכל פעם שאנו רואים הבזק, שביב של תקווה של אנשים הכמהים לחופש, עלינו להביע סולידריות. יש חוסר שביעות רצון עמוק מהמשטר באיראן, ונשים בפרט סובלות משורה של אפליות שרירותיות ואכזריות שמפעילה המדינה, נוסף להכנעה השיטתית של נשים".
ואכן, אפשר היה לראות ביציעי המונדיאל בקטאר תמיכה ענקית במחאת העם האיראני. במשחק בין איראן לאנגליה היו היציעים גדושים באוהדים של נבחרת איראן, שהגיעו מהבית אבל גם מכל רחבי העולם. גולים איראנים הגיעו מארה"ב, מצרפת, אנגליה, גרמניה ומכל מדינות העולם החופשי. הם נשאו את הדגל האיראני ועליו הסיסמה: "אישה, חיים, חירות". הרגע הדרמטי נרשם כאשר המנון הרפובליקה האסאלמית של איראן נוגן באצטדיון ח'ליפה בדוחא. פיותיהם של אחסאן חאג'ספי ושל שאר חברי נבחרת איראן נותרו חתומים, במחאה נגד שלטון האייתוללות.
זהו צעד שאולי אין ממנו חזרה, והוא מבטא אומץ יוצא דופן. עוד לפני יציאתם לקטאר הופעלו על חברי הנבחרת האיראנית לחצים עצומים. איראן היא אומה של כדורגל. זהו הספורט הפופולרי ביותר, האהוב ביותר על העם. שחקני הנבחרת הם כוכבי־על באומה שאין לה הזדמנויות רבות לחגוג בציבור. הלחץ הופעל מצד השלטונות, שהבינו מהר מאוד לאן הרוח נושבת, אבל גם מצד העם וציבור האוהדים שדרש מהם לנקוט עמדה נגדית. הציפייה הייתה שהנבחרת תתייצב לצד העם ותזדהה עם גל המחאה. באותו שלב היו עדיין היסוסים בקבוצה, והכעס והאכזבה ניכרו היטב ברשתות החברתיות באיראן. עלתה אפילו הדרישה כי השחקנים יסרבו לשחק במדי הנבחרת הלאומית.
מאז הלחץ רק הלך וגבר. באיראן יש מסורת של הבעת מחאה על ידי ספורטאים מצטיינים, והציפייה הזו עלתה גם כעת. הלחץ גבר לאחר שבחודש שעבר אלנאז רכאבי, מטפסת מקצועית וספורטאית מצטיינת, שבה מאליפות אסיה לאחר שהתחרתה ללא החיג'אב לראשה – ובכך שברה את קוד הלבוש של המשטר האיראני. השעה הייתה שלוש לפנות בוקר, אבל אלפים המתינו לה וקיבלו את פניה בשדה התעופה עם שובה לאיראן. הם עשו זאת כדי להגן עליה, וכדי להעביר מסר לשלטונות. זה לא ממש עזר לה. תחת לחץ המשטר, שהחל עוד לפני יציאתה, היא נאלצה להתנצל בפומבי ולהסביר שהחיג'אב נפל במקרה.
כדי לצאת לתחרות הבינלאומית הייתה הספורטאית המצטיינת צריכה להשאיר מאחוריה עירבון של 35 אלף דולר. זהו סכום גדול מאוד, בוודאי באיראן שהמשכורות בה נעות בין 200 ל־400 דולר בחודש. אם לא הייתה רכאבי חוזרת, המשטר האיראני היה יכול לחלט את הכסף או להלאים את בית המשפחה.
בעקבות המקרה הבינו השלטונות בטהרן לאן נושבת הרוח. בניגוד לטיפוס, כדורגל הוא ספורט המונים. כצעד מנע הוזמנו חברי נבחרת הכדורגל הלאומית למפגש עם נשיא איראן, אבראהים ראיסי, טרם צאתם לקטאר. לכאורה כבוד גדול, בפועל איום ברור. אך המפגש הזה, שתועד והופץ בכל אמצעי התקשורת הממלכתיים באיראן, רק תרם עוד יותר ללחץ העממי הנגדי. העובדה שכמה משחקני הקבוצה נצפו כורעים ברך בנוכחות ראיסי, ליבתה עוד את הזעם בקרב רבים ממשתתפי המחאה. אבל השבוע הגיע רגע האמת. שחקני הנבחרת קיבלו החלטה, וכעת היא מהדהדת בכל רחבי איראן ונותנת רוח גבית למחאה.
המתח ניכר לא רק בתוך איראן, אלא גם בקטאר השכנה. האווירה לכאורה ידידותית, אבל רק על פני השטח. ברשתות החברתיות ובטוויטר יש דיווחים על נוכחות מסיבית של סוכני משמרות המהפכה אשר נמצאים בשטח בדוחא, מאיימים על האוהדים האיראנים ומטרידים אותם באופן גלוי יותר או פחות. כך למשל, השלטונות הקטארים עצרו זוג שנצפה מניף את דגל איראן המלוכני של השאה, עם סמל האריה במרכזו, שהיה דגלה של איראן לפני המהפכה האסלאמית. לפי הדיווחים, סוכן בבגדים אזרחיים – ככל הנראה איש משמרות המהפכה – דרש מהמשטרה הקטארית לעצור את הזוג ולהחרים את הדגל. וזה רק מה שגלוי לעין.
השאלה כעת היא מהו השלב הבא במחאה. על ראשם של שחקני הנבחרת הלאומית של איראן מרחף עתה איום ברור מצד המשטר. לכל אחד מהם יש בית ומשפחה באיראן. וזה כנראה לא ייגמר בהתנצלות ומעצר בית, כמו במקרה של אלנאז רכאבי. שחקני הנבחרת יצטרכו לקבל החלטות קשות, כולם ביחד וכל אחד לחוד, בנוגע להמשך דרכם. רבים משחקני הנבחרת משחקים בקבוצות אירופיות. יש להם לאן לחזור. אבל בצעד הזה הם חושפים את משפחתם בבית לעונשים ומעצרים שאין לדעת מה יהא בסופם.
בכל מקרה, זו רק ראשיתה של הדרמה. על פי הטבלה, ב־29 בנובמבר ייפגשו נבחרות איראן וארה"ב למשחק זו מול זו בבית ב' של הטורניר. אין הגרלה סמלית וגורלית יותר מזו. וכאילו אין די בכך, למחאת ההמנון נוספה גם הפתעה רבתי בדמות הניצחון הבלתי צפוי של סעודיה על ארגנטינה, ניצחון שאיננו משמח את טהרן.
לא משנה מה תהיה התוצאה, המשחק מול הנבחרת של "השטן הגדול" מציב את האייתוללות בטהרן בפני אתגר לא פשוט. כבר עתה ברור שהוא צפוי ללבות את המחאה מבית ומחוץ. איך יטפל המשטר בפצצה המתקתקת הזו? סימן שאלה אדיר. השחקנים חשופים כעת לאיומים ולחצים כבדים מצד המשטר, שכנראה משגיח עליהם מקרוב. האם המשחק ייערך כסדרו? האם כל השחקנים האיראנים יופיעו למשחק? האם יהיו עריקות פומביות? כל זה יתברר על המגרש כבר בשבוע הבא, או במקרה גרוע יותר, עוד קודם לכן.
בניגוד לשירה הידוע של דפנה דקל, זה לא רק ספורט. באופן לגמרי לא מקרי, השבוע נדרש לעניין גם ראש אמ"ן, האלוף אהרון חליוה. בכנס בנושא איראן, ישראל והציר השיעי שנערך במכון למחקרי ביטחון לאומי באוניברסיטת תל־אביב, העריך חליוה כי המחאה באיראן עברה לפסים של מרי אזרחי. הוא ציין כי האיראנים עדיין שוקלים האם "להפריע" למשחקי גביע העולם בכדורגל.
"אלו המחאות החריגות ביותר מבחינת החיבור בין האורך לעוצמה", המשיך חליוה. "המחאות עברו לפסים של מרי אזרחי, וזה כבר לא אותו הדבר. הפגיעה במוסדות שלטון ובסמלי שלטון, מספר ההרוגים – יש פה משהו שמטריד מאוד את המשטר. וכשזה מתלכד עם העיצומים והמצב הכלכלי הקשה באיראן, לצד הלחץ הבינלאומי, יש טרדה אמיתית שזה יזלוג ויסכן את המשטר.
"אינני רואה בשלב הזה סכנה אמיתית למשטר", הסתייג ראש אמ"ן, "אך יש כאן התנהגות של ציבורים אזרחיים שאיננה בתחום ההערכה של אמ"ן. ויש כאן אנרגיה. וככל שהלחץ הפנימי והחיצוני גובר, כך גם התגובה של המשטר הופכת לאגרסיבית יותר". בפרפראזה על המונדיאל הוסיף חליוה: "איראן משחקת כעת על כל המגרש. ואני מציע לשים לב להתלכדות הדברים בעת הזו, מהמחאה באיראן ועד הגרעין".
ואכן, בשעה שראש אמ"ן דיבר כאן, זרמו מאיראן דיווחים שכללו תמונות של ירי מקלעים מצד אנשי משמרות המהפכה על מפגינים בעיר ג'אוואנרוד. בטהרן מוטרדים מאוד מן המחאה, שלובשת לא רק אופי עממי רחב אלא גם אופי של התקוממות אתנית מצד המיעוטים הכורדים, הערבים והבלוצ'ים. המשטר באיראן, העריך ראש אמ"ן, חש מוקף ונצור.
ואם יש צורך בסימן נוסף לזעמו וחרונו של המשטר, הוא בא השבוע לידי ביטוי גם בדבריו של מפקד משמרות המהפכה באספהאן, מוג'טבה פאדה, שירק זעם וגופרית על בנימין נתניהו. בטקסט ימי־ביניימי שמעיד על רמת הלחץ באיראן, איים פאדה להביא את נתניהו לאיראן עם קולר לצווארו ולהצעיד אותו בחוצות טהרן כעבד נרצע.
ככל שהלחץ גובר, כך התגובה האיראנית נעשית אגרסיבית הרבה יותר. בשבועות ובחודשים הקרובים הצפי הוא להתגברות התוקפנות האיראנית, הן בגרעין והן בטרור – מבית ומחוץ, בארץ ובעולם.
