אף שבהתיישנות על עבירות פליליות יש היגיון רב, בתחום עבירות המין בחר המחוקק להאריך אותה באופן ניכר, מסיבות טובות. התוצאה יוצרת גם מצבים פרדוקסליים
מה דינה של תלונה שנכבשה במשך ארבעים שנה? התלונות נגד נשיא ישיבת הר המור הולידו עיסוק נרחב בסוגיית ההתיישנות בדין הפלילי. ההגדרה החוקית של התיישנות היא "תקופה סטטוטורית (כלומר, שנקבעה בחוק), שלאחריה לא תזדקק ערכאה שיפוטית להליך משפטי שהובא לפניה".
הואיל ועל הפרק עומדים מעשיו של רב, מן הראוי לפתוח בהלכה: ברמה הבסיסית, ההלכה איננה מכירה במושג ההתיישנות. הגמרא במסכת כתובות קובעת שבעל חוב גובה חובו לעולם, אפילו אין שטר בידו, כל עוד החייב מודה בחוב. אבל לעיקרון הזה יש כמה כוכביות: המפורסמת ביותר היא שמיטת הכספים בסוף שנת השמיטה. מפורסמת פחות היא מגבלה של 25 שנים על אלמנה המבקשת לגבות כתובתה. עם השנים הרחיבו הפוסקים את היריעה. הרא"ש למשל פסק שכאשר באה לפנינו תביעה המתבססת על שטר עתיק, יש לחשוש ל"דין מרומה", ולהגביה את נטל הראיה המוטל על התובע. רבי יעקב מליסא, בעל "נתיבות המשפט", קבע כי "אין גובין בשטר ישן מיורשים, והלוה נאמן לטעון פרעתי". בדורות האחרונים השתנה יחסם של חלק מהפוסקים להתיישנות. הראשון לציון הרב בן־ציון חי עוזיאל קבע שהדין העברי חייב להכיר בהתיישנות, מאחר שהיא חלק מ"מנהג המדינה".
חוקי ההתיישנות במשפט הישראלי מבוססים על המשפט הרומי ועל "המשפט המקובל". המשפט הרומי אימץ חוק התיישנות על תביעות בנות 30 שנה כבר בשנת 242, והמשפט המקובל, הבריטי, יישר קו רק בשנת 1623. כיום חוקי התיישנות קיימים בכל המדינות המערביות.
בהפוך על הפוך, ייתכן שדווקא האירועים שהתרחשו מאוחר יותר לטענת המתלוננת, התיישנו ולא ניתן להעמיד בגינם לדין
אפשר לחשוב על כל מיני הצדקות לקיומם של חוקי התיישנות. בראש ובראשונה, התייישנות הכרחית כדי לאפשר לאנשים להותיר את העבר מאחור. היא מקנה לנתבע שקט נפשי מעיסוק בלתי פוסק בעבר, ובכך היא מפחיתה חוסר ודאות ומאפשרת פתיחת דף חדש. ההתיישנות חשובה גם ברמה המהותית, שכן היא מצמצמת הליכים משפטיים המבוססים על ראיות באיכות ירודה. מטבע הדברים, ככל שעובר הזמן העדים זוכרים פחות, המסמכים והראיות חשופים למניפולציות, ובאופן כללי קשה יותר להגיע לבירור האמת. חשבו על עיתונאי שחוטף תביעת לשון הרע חודש לפני תום 7 שנות ההתיישנות (מעשה שהיה). הוא צריך לפגוש שוב את המקורות שכבר שכחו את הסיפור, ולשחזר את הפעולות שנקט בהכנת התחקיר אי אז בשנת תרפפ"ו. מעבר לעלויות הגבוהות של ההליך, הסיכוי להשיג צדק קטן משמעותית.
ההתיישנות מבטיחה גם שוויון יחסי בין בעלי הדין, שכן ככל שעובר הזמן יש לתובע יתרון משמעותי על פני הנתבע. הוא אגר ראיות ודגר עליהן, בזמן שהנתבע המשיך הלאה ולא שמר על כל המסמכים. הגישה הכלכלית למשפט תומכת אף היא בהתיישנות. התיישנות מפחיתה את חוסר הוודאות ואת העלויות הכלכליות הכרוכות בו, הן לנתבעים הפוטנציאליים והן לצדדים שלישיים שסוחרים עימם. עסקים אוהבים ודאות ושונאים סיכון, כשפלוני עושה עסקים עם אלמוני, חשוב לו לדעת שאין חשש שפתאום יכנסו לתמונה נושים מלפני עשור.
ויש עוד היבט: בקבוצת הפייסבוק "בא לי אטארי", המציגה קטעי טלוויזיה ישנים, הוצגו לא פעם ולא פעמיים התבטאויות בעייתיות של שדרים כלפי מרואיינות באולפן. ברמה המשפטית היבשה, חלקן היו נחשבות היום להטרדה מינית. תארו מצב שבו מישהו מגיש תביעה נגד מגיש טלויזיה בדימוס בגין התבטאות סקסיסטית משנת 1979. מערכת המשפט מבקשת להימנע מהחלה רטרוספקטיבית של אמות מידה מוסריות עכשוויות. אי אפשר לתבוע היום אדם על התנהלות שנחשבה לגיטימית אז, והפכה פסולה בתכלית לאחר חקיקת החוק למניעת הטרדה מינית.
אחרי ההקדמה הזו, נגיע לסוגיית ההתיישנות בעבירות מין. מדובר בנושא שהפך מ"מורכב" ל"מסובך" לפני קצת יותר משלוש שנים, כאשר נכנס לתוקפו תיקון מס' 87 לחוק סדר הדין הפלילי. המחוקק ביקש אז לאזן בין ערכים: להאריך את תקופת ההתיישנות על עבירות שונות, ומנגד לצמצם את פרקי הזמן המוקצבים לרשויות לניהול חקירות, כדי למנוע עינוי דין לחשודים. דא עקא, מי שניסח את החוק שכח שחוקים אמורים להיות פשוטים ובהירים. הטקסט שנפלט תחת קולמוסו הוא סוג של אלגוריתם למתקדמים. מי שלא הזילו דמעה על התיקון החדש הם כמובן יודעי הח"ן המצוידים במחשבון (להלן, עורכי דין). לא ניכנס כאן לכל פרטי התיקון לחוק, אבל כן ניגע בכמה נקודות הרלוונטיות לענייננו.
ההתיישנות בעבירות מסוג "עוון" (עבירה שעונשה מאסר עד שלוש שנים) עומדת על חמש שנים, ובקטגוריה הזו כלולה עבירת ההטרדה המינית. ההתיישנות בעבירות "פשע" (שעונשן מאסר מעל שלוש שנים) היא עשר שנים, ואונס (שעונשו המקסימלי הוא 16 שנה) מוגדר כ"פשע". אלא שהמחוקק החריג שורה של עבירות חמורות מסוג פשע, וקבע להן התיישנות ארוכה של 15 שנה. ביניהן אינוס, מעשה סדום ומעשה מגונה בנסיבות מחמירות. ויש גם חריג לחריג: במקרה שרשויות החקירה מוצאות ראיה ביומטרית (טביעת אצבע, די־אן־איי או תצלום פנים) שיכולה לקשור בין החשוד לעבירה, תקופת ההתיישנות תתארך ל־23 שנים.
כל זה נכון כאשר מדובר בנפגע בגיר. אם הנפגע קטין ישנן הארכות נוספות: אם עבירת המין נעשתה בקטין על ידי "בן משפחה או אחראי", תקופת ההתיישנות בת 15 השנים תתחיל רק מיום שימלאו למתלונן 28 שנה, ותסתיים לפיכך ביום הולדתו ה־43. אם העבירה נעברה על ידי זר שאיננו "בן משפחה או אחראי", מניין 15 השנים יחל בגיל 23 ויסתיים בגיל 38.
בכל מקרה, אם חלפו 15 שנה מיום ביצוע העבירה, הגשת כתב אישום תתאפשר רק באישור מיוחד של היועץ המשפטי לממשלה. נוסף על כך, התביעה לא תוכל להסתפק בעדות הנפגע או הנפגעת בלבד ותצטרך למצוא ראיה חיצונית המחזקת עדות זו. יש גם כללים מורכבים העוסקים בהארכות התיישנות לאחר הפתיחה בחקירה, וכן הארכות מיוחדות באישור בכירים כמו ראש אגף החקירות והמודיעין במשטרה, פרקליט מחוז או היועץ המשפטי לממשלה.
מן הכלל אל הפרט: מול הרב צבי טאו ניצבות בנקודת הזמן הנוכחית שתי תלונות. תלונתה של דורית הופר־לנג עוסקת באירועים המצויים מחוץ לתקופת ההתיישנות בכל ספירה שהיא. המורכבות היא בתלונות של נחמה תאנה, שגילה הוא 38, בדיוק ב"קו האדום". בהפוך על הפוך, ייתכן שדווקא האירועים המאוחרים, שהתרחשו לטענתה לאחר נישואיה, התיישנו ולא ניתן להעמיד בגינם את הנילון לדין. הסיבה היא שתאנה הייתה בגירה בעת התרחשותם, ומניין 15 השנים כבר חלף עבר. דווקא האירועים המוקדמים – שהתרחשו על פי הנטען לפני שמלאו לה 18 – נמצאים על גבול תקופת ההתיישנות, מאחר שהרב טאו איננו "קרוב משפחה או אחראי". כל אלה רלוונטיים להליכים פליליים ולא לתביעות אזרחיות, שם נוהגים כללים אחרים.
פרצה קוראת
צריך לקרוא לילד בשמו: "סעיף הנכד" הוא רק קיצור לשם נוחות בלבד. ההגדרה המלאה היא: פקידי סוכנות המתרוצצים ברחבי מזרח אירופה ומפצירים בגויים גמורים – עם קשר קלוש עד לא קיים ליהדות – לעשות עלייה ולחונן את עפרה של ארץ הקודש. הסעיף הזה הפך מזמן להזיה. מלבד אספקת מנדטים למפלגת ישראל ביתנו, לא ברור מה האינטרס הלאומי בהשארתו.
שמירה על זהותה היהודית של המדינה היא מהמשימות הגדולות והמורכבות של הממשלה הנכנסת, אך למרבה הצער קואליציה עם דומיננטיות חרדית או חרד"לית היא מתכון כמעט בטוח להידרדרות בנושא. ההתעקשות על פרדיגמת אף שעל, שבגינה נדחתה בזמנו אמנת גביזון־מדן, הובילה אותנו למצב עגום שבו השבת הפכה ליום שופינג עבור מיליוני ישראלים. לפי מחקר שפרסם ד"ר שוקי פרידמן ב־2017, כ־400 אלף יהודים נאלצים לעבוד בשבתות, והם 13% מהמועסקים בשוק התעסוקה. מאז המספרים רק עלו.
כך גם בסוגיית הגיור. החרדים והחרד"לים לא הבינו שדחיית מתווה השר ניסים, המאפשר גיור ידידותי במסגרת ההלכה, לא הגֵנה על כרם בית ישראל אלא רק הרחיבה את הפרצות. החברה היהודית בישראל מאותגרת כיום בשלושה ממדים: מלמעלה, בג"ץ שבכל פעימה מכיר בעוד ועוד אופני גיור לא־אורתודוקסי; מלמטה, 300 אלף ישראלים־שאינם־יהודים ממדינות חבר העמים, הנישאים ליהודים ומקדמים התבוללות שקטה; ומן החוץ – סעיף הנכד. הסעיף, שנכנס לספר החוקים בהחלטה אומללה בשנות השבעים, יצר את האנומליה הנוכחית שבה הרוב המוחלט של זכאי חוק השבות אינם יהודים. שום תיקון במערך הגיור לא יקדם אותנו אם לא נסתום תחילה את הפרצה הענקית הזו.
יותר מכל הדרישות של השותפות הקואליציוניות, זו תהיה הקשה ביותר לעיכול עבור נתניהו, בעיקר בשל הביקורת החריפה הצפויה מהקהילות הלא־אורתודוקסיות בארה"ב. כאבם אותנטי, אבל מדינת ישראל היא מדינת הלאום של העם היהודי, ויהודי שבוחר להתבולל צריך להביא בחשבון את האפשרות שצאצאיו כבר לא יהיו חלק מהעם הזה. הצפיפות פה מטורפת, מחירי הדיור בשחקים, והרוב היהודי בין הירדן לים מאותגר ממילא. אין שום סיבה להחריף את הבעיות הללו עם עוד מיליוני זכאי סעיף הנכד.
