זועקות החמס וקוראי הגעוואלד נוכח הדרישה לעגן בחוק את האפשרות להפרדה מגדרית, מזהים בצורה מדויקת את הבעיות האפשריות במימוש שלה. הם חוששים, בצדק, מזליגה של ההפרדות הללו לחיים הלא נפרדים שהם מעוניינים בהם. הן מודאגות, עם תימוכין היסטוריים כבדי משקל, מהפרדה שתשמש לפגיעה בנשים. הם טוענים, כאן כבר פחות בצדק, שהמעוניינות בהפרדה לא יודעות את רצונן ואינן מבינות את המשמעויות.
הטעות שלהם נעוצה במחשבה שחקיקה או פסיקה ששוללות מפרטים את היכולת לבחור, תסייע להשיג את המטרה של חברה שוויונית המכבדת את כל המינים. זה לא באמת משנה מי מגביל את הבחירה של נשים, או מאלו מניעים. השורה התחתונה היא שמניעת בחירה היא הקטנה שלהן. והיא לא שוויונית ולא מכבדת.
ראש הממשלה היוצא יאיר לפיד התלונן ש"סמוטריץ' והחר"דלים שלו שולחים נשים אל מאחורי מחסומים", בעקבות הדרישה שהעלו במסגרת המו"מ הקואליציוני, לאפשר בחוק הפרדה בין נשים לגברים באירועים ציבוריים. הוא וחבריו לאופוזיציה העתידית הכתירו עצמם כאבירים המושיעים של נשות ישראל מכוחות השחור הדתי, אבל הצליחו בעיקר להעליב רבות מהן.
בעצומה שהופצה ברשת נטען שהפרדה היא בהכרח אפליה, אבל זה לא נכון. אלו שני רעיונות שונים בתכלית. אם כבר אנחנו בענייני העצמה, מחקרי חינוך מראים שבנות משתתפות יותר בשיח כשאין בנים בכיתה. בספורט, ללא ההפרדה כמעט בלתי אפשרי לנשים להגיע להישגים ראויים לציון ביחס לגברים. גברים הם לא נשים. זו תופעה אנושית שונה. בשל השונות הזו, גם יחס שונה הוא לפעמים מוצדק. לא מקטין, לא מגביל, לא שולל – שונה.
בישראל 2022, איסור ההפרדה משאיר נשים בבית. יוצרות שאינן יכולות לקיים מופעים לנשים בלבד, יתקשו להתפרנס מאומנותן. צרכניות שמעוניינות באירוע חופשי ממתח בין־מיני (ואל תטעו, יש הרבה כאלה, ולא כולן שומרות מצוות) עשויות להתקשות במציאת מבוקשן. אם אנחנו רוצים לעזור לנשים לפרוץ את ד' אמותיהן, כדאי שלא נגביל את הגישה שלהן למשאבים ציבוריים בדרכן. אם אנחנו רוצים חברה שמכבדת את האחרת ואת השונה, אנחנו צריכים לעשות את זה קודם כול בעצמנו. עלינו לכבד את הזכות של גברים ונשים לעצב את החיים שלהם כרצונם. גם אם זה לא מה שאנחנו רוצים.
במרחב הציבורי לכולם יש זכויות, וצריך איכשהו לאזן ביניהן. העיקרון המנחה, ההגיוני וההוגן, הוא שהזכויות שלי צריכות להפריע כמה שפחות לאלו של אחרים. אם למשהו שחשוב לי יש מחיר, אני הוא שאשלם אותו. במילים פשוטות: כשאתה עולה לאוטובוס אתה יכול לעמוד, אבל לא לדרוש ממישהי שתעמוד כי אתה לא רוצה לשבת לידה; אם אתה לא רוצה לשחק כדורסל נגד בנות, שב אתה על הספסל; כשאתה מממן מופע נפרד, צריכה להיות לא/נשים משני עברי המחיצה חוויית צפייה שווה באיכותה; במעיינות ארצנו, אם יש נשים ואתה לא מעוניין ברחצה משותפת, תישאר יבש; אם אתה מעדיף שלא לשמוע נשים שרות והמופע צפוי לכלול אותן – היכבד ושב בביתך.
צריך להודות: אף שהם עושים זאת בשם החירות, לא ברור אם הגברים הקוראים לאפשר הפרדה, חרדים באופן שווה לחירות של העזר כנגדם. זה לא רק שבין התובעות יש מפלגות שבמודע ובמוצהר מדירות נשים משורותיהן. כשציבור הגברים שהמפלגות החרדיות מייצגות מפגין לפעמים חוסר כבוד בסיסי לנשים, החשד שההפרדה שהוא דורש תשמש להעמקה של זלזול בנשים, איננו חסר בסיס. אבל זו עדיין לא הצדקה לחטא דומה מצד שוללי ההפרדה. נכון, נשים חרדיות אינן מיוצגות היום בכנסת ישראל. אבל בואו נהיה כנים, גם קולן של נשים שכן מיוצגות לכאורה בכנסת, טובע לפעמים בשאון של אינטרסים מגזריים ולאומיים אחרים.
מענה לבעיות הללו אינו יכול להתחיל בכך שנסביר לנשים שאנחנו יודעים יותר טוב מהן מה הן צריכות. אם הרעיון הוא לחוקק באופן שמאפשר לנשים בחירה, זה כולל גם בחירות שונות מאלו שאנחנו רוצים. אנחנו לא יכולות להכתיב את הסוף מלמעלה, לארוז בסרט את החוקים הרלוונטיים ולהכריז שניצחנו, סוף משחק. מאבק לחירות ושוויון הוא פנימי – ברמת הבודד וברמת החברה. הוא זקוק להבשלה של תנאים פנימיים, וכל ניסיון להאיץ – רק דוחה אותו יותר ויותר.
בהחלט ייתכן שחקיקה חדשה, שתרחיב את האפשרויות הקיימות בחוק להפרדה מגדרית, תרחיב גם את האפשרויות לנצל אותה לרעה. זה אכן מפחיד, אבל פחד הוא מניע גרוע למהפכות חברתיות, והתוצרים שלו לרוב גרועים יותר מהיעד המקורי. מי שרציני בעניין שימור הזכויות ומרחב הבחירה של נשים, צריך להשקיע את מאמציו בניסוח החוק כך שיבטיח חלוקה הוגנת של המשאבים, והתוויית מגבלות מינימליות שיבטיחו שההפרדה היא בחירה אישית ולא כפייה קבוצתית. זה הרבה יותר קשה מלנסח ציוץ מעורר זעם או פוסט מתלהם בפייסבוק. הסיפוק הרבה פחות מיידי. מנגד, זה גם הרבה יותר יעיל.
ככל שזה קשה, צריך להיות לנו אמון ביכולת של בני אדם "לרדוף אחרי האושר". זו לא אמירה חינוכית, זה תיאור מצב. יש גבול ברור ליכולת שלנו לעשות את זה עבורם. הניסיון ההיסטורי מלמד שאויב משותף הוא אמצעי יעיל לטשטוש מחלוקות פנימיות. כפייה חיצונית מחזקת נאמנויות קבוצתיות על חשבון עמדות אישיות. אם אנחנו רוצים לאפשר לנשים לבחור, אסור לנו לחזק את תחושת האיום הקולקטיבי שמרחפת מעליהן, ודאי שאסור לנו לזלזל בעצמנו בבחירה שלהן. אם העוול קיים, הן צריכות להיות אלו שמזהות אותו ויוצאות נגדו. מבחוץ, כשאנחנו מתעלמים מהיבטים לגיטימיים ורצויים שלו, אנחנו עוד עלולים לשלוח אותן להגן עליו.
אני אופטימית. קטנות ככל שיהיו, קבוצות כמו "ובזכותן" או "נבחרות", של נשים חרדיות שנאבקות על מעמדן וזכויותיהן, מאותתות לי שאני יכולה לסמוך על אחיותיי החרדיות שהן יודעות מה הן שוות ומה עדיין צריך לתקן. אני מתכוונת להמשיך לשמור על הפינה שלי, ומבטיחה להיות שם אם הן תבקשנה עזרה.
נגה ארבל היא חוקרת מדיניות ודעת קהל
