הבוקר הקשה של יום רביעי השבוע, שבו פיגוע משולב גבה את חייו של נער מתוק ואת בריאות הגוף והנפש של רבים אחרים, היה אות הפתיחה לעוד גל פוליטיזציה של הטרור. בגלי צה"ל האשימה הדס שטייף את חבר הכנסת איתמר בן־גביר, בגלי ישראל הטיל יעקב ברדוגו את האחריות על בצלאל סמוטריץ'. השמאל הקשה והימין הרך חברו באופן מרשים להאשמת הציונות הדתית לאגפיה באירועי טרור מסורתיים. לא רק המפלגה – הציבור. אלה שבחרו בהם ואלה שבחרו במפלגות ימין אחרות, כולל זו שברדוגו מקדם בכל הכוח.
הליכודניקים הוסיפו עוד כתם בוץ לסחף המחפיר של החודש האחרון, שבו משא ומתן קואליציוני מקבל תעודת הכשר בתנאי שהוא בא מהמפלגות החרדיות או אפילו מהשמאל, רק לא מהמפלגה השלישית בגודלה בישראל. באופן מביש להחריד, הם השתמשו באירוע נורא של רצח יהודים כדי להרוויח כמה נקודות עלובות במאבק פוליטי זמני וקצר מועד.
מצד שטייף ושאר מצדיקי הטרור, מדובר ברוטינה קבועה של האשמת הקורבן בכל פעם שהרצחנות האסלאמית מרימה ראש. אלה ואלה – כמו גם הרוב המוחלט של אזרחים מודאגים אך מאופקים יותר – מבקשים נואשות רציונליזציה של הטרור; הסבר מניח את הדעת לטירוף הארגונים והאנשים שמקדישים חייהם למותם של אחרים. אלא שלטרור ולטרוריסטים אין רציונל מניח את הדעת. מדי פעם כדאי להזכיר את המובן מאליו ולהבהיר שהאשמה אינה בקורבנות, אלא ביצר המחריד של המפגעים.
שונאי ישראל לא מחפשים פשרה או מקסום הישגים, הם מחפשים הזדמנויות. כל עוד יהיו להם כאלה, הם ינצלו אותן עד תום
בן־גביר וסמוטריץ' לא אשמים בטרור, גם לא יאיר לפיד, בני גנץ או ניצן הורוביץ. גם הכיבוש לא. חמאס מברך על הפיגועים לא משום שמעניין אותו מי עומד בראש ממשלת ישראל, אלא משום שמטריד אותו שקיימת ממשלת ישראל. שום מדינה פלסטינית לא תצמצם את המוטיבציה שלו ושל הארגונים הרצחניים האחרים לגייס אליהם את הדור הצעיר, שממשיך להתחנך על שנאת יהודים ועל שאיפה להשמדת מדינת ישראל. להפך, המוטיבציה רק תטפס לשלב הבא ותקבל מיקום נוח יותר למשתמש.
שונאי ישראל של העת הזו לא מחפשים פשרה או סידור נוח לכל הצדדים תוך מקסום ההישגים שלהם, הם מחפשים הזדמנויות. כל עוד יהיו להם כאלה, הם ינצלו אותן עד תום. כל מה שנותר לנו הוא להתווכח בינינו איך מונעים מהם את ההזדמנויות. איך מרחיקים אותם מהיכולת לממש את זממם, ואיך מורידים להם את המוטיבציה. התפיסה הרומנטית אומרת שאם רק ניתן להם את מבוקשם המוצהר – מדינה עצמאית בגבולות בלתי אפשריים – הטרור יידום או לפחות יסתפק בציוצים צווחניים של שוליים פוחזים בלבד. הגישה המציאותית יותר נדרשת להודות: הטרוריסטים יעשו כל שביכולתם להרוג בנו גם אם תשב פה ממשלה על טהרת הימין. פיגועים יֵצאו לדרך גם תחת שלטון שחברים בו בן־גביר וסמוטריץ', ממש כפי שלא פסקו כשאביגדור ליברמן – אז עדיין איווט האיום בעיני השמאל – היה שר הביטחון. הטרור הוא לא פונקציה של ממשלה כזו או אחרת, הסיכול שלו כן.
מי פה הקורבן
אז למה צריך ממשלת ימין, אם במבחן התוצאה הגפן והתאנה עדיין בממתינה, הזאב והכבש לא חולקים מגורים משותפים, וגם הרביצה של הנמר והגדי זקוקה לשיפורים מהותיים? בגלל רוח המפקד. כשהשר המיועד לביטחון־הפנים מבהיר שהוא בצד של השוטרים ושל מג"ב, אתה שומע מהפך תודעתי בתפיסת מי פה הקורבן למען השם. כשהשר הפחות־מיועד למשרד הביטחון נמנה עם מחנה "תנו לצה"ל לנצח", אתה יודע שמישהו פה מאמין כי הוראות פתיחה באש נועדו להגן על אזרחים ולוחמים, ולא על אוכלוסייה עוינת בלבד. כשהממשלה כולה מגבה את אנשי כוחות הביטחון מתוך אמון בטוהר הנשק, ולא הופכת אותם לחשודים מידיים בפגיעה באזרחים תמימים, אתה יודע שיש מי שיאפשר לחיילינו לממש את המטרה, בלי לגמגם. והמטרה היא קודם כול לשמור על ביטחון אזרחי מדינת ישראל, לצד מזעור הפגיעה בחפים מפשע.
זה לא ששרי השמאל דואגים פחות לביטחון המדינה, חלילה. בוודאי לא צמרת הקצונה שמקדישה לילות כימים לסיכול פיגועים, בחשיבה תמידית עשרה צעדים קדימה מפסיעות הטרף של חיות הטרור. אלא שאווירת "נשים בשחור" לדורותיה לצד אשליית אוסלו הכתיבה כאן סטנדרטים חדשים ומעוותים של הזכות לביטחון אזרחי ישראל. היא עיקרה מתוכן לא רק את זכותנו על הארץ, אלא גם את זכות הקיום שלנו. היא נתנה רובים לטרוריסטים במדי שוטרים, נשכה שפתיים נוכח רצחנות פושעת, וכינתה את הקטסטרופה "מחיר השלום", ואת חלליה "קורבנות השלום". תמיכה במדינה פלסטינית איננה תמיכה בטרור, כמובן, אבל מאחוריה מסתתרת הבנה עקיפה למאבק הערבי באזורי יהודה ושומרון, והמאבק הזה לא יודע לעצור לפני מפגני האלימות והמעבר לנשק קר וחם. מדינת ישראל זקוקה לעמוד שדרה יציב וליד ברזל כדי לייצר הרתעה מתמדת. זה לא יעלה את מספר הנפגעים החפים מפשע. להפך, זה יחסוך דם לכל הצדדים.
לתגובות: orlygogo@gmail.com
